ספר שמות פרק יג (ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא:

זוהר חלק ב דף מא/ב פרשת בא:

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם וְגוֹ'. מִצְוָה זוֹ לְקַדֵּשׁ בְּכוֹר בְּהֵמָה. וְעַם הָאָרֶץ צָרִיךְ שְׁנֵי דְבָרִים: אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה פָּדוּי מִתַּחַת שִׁלְטוֹן הַיֵּצֶר הָרָע, שֶׁהוּא אֲדוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יַעֲקֹב לְעֵשָׂו (בראשית לג) יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. אָדוֹן מִצַּד הָעֲווֹנוֹת, שֶׁהֵם רַבִּים עַל הַגּוּף. כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, רָשָׁע - יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטוֹ. צַדִּיק - יֵצֶר הַטּוֹב שׁוֹפְטוֹ. בֵּינוֹנִי - זֶה וָזֶה שׁוֹפְטוֹ. בֵּינוֹנִי הוּא אָח שֶׁל יֵצֶר הָרָע וְאָח שֶׁל יֵצֶר הַטּוֹב. אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ.

וּכְשֶׁרַבּוֹת הַזְּכֻיּוֹת, הָרוּחַ שׁוֹבֵר שְׁתֵּי מִשְׁמָרוֹת - שֶׁל חֲמוֹר נוֹעֵר, וּכְלָבִים צוֹעֲקִים, וְעוֹלֶה לְמִשְׁמֶרֶת הַשַּׁחַר שֶׁבּוֹ הָאָדָם, וְחוֹזֵר הָאָדָם לִהְיוֹת אָדוֹן. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם לב) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה. וְעוֹלֶה לְדַרְגַּת אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שם א) וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְגוֹ', (שם ט) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם וְגוֹ'.

וּכְשֶׁהַזְּכֻיּוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת - (שם לב) וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, זְכֻיּוֹת וְחוֹבוֹת מִתְחַבְּקוֹת לַעֲרֹךְ קְרָב. מִצַּד הַזְּכֻיּוֹת - וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ. מִצַּד הָעֲבֵרוֹת - וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, בְּגִיד הַנָּשֶׁה. נָשֶׁה לְשׁוֹן (שם מא) כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי. וְהוּא לְשׁוֹן נְשִׁיָּה. מָדוֹר אֶחָד מֵאוֹתָן שֶׁבַע הָאֲרָצוֹת. מִי שֶׁיּוֹרֵד לְשָׁם, נִשְׁכַּחַת מִמֶּנּוּ הַתּוֹרָה.

וְקֹדֶם שֶׁיָּבֹא אָדָם לָעוֹלָם הַזֶּה וְיֵצֵא מֵרֶחֶם אִמּוֹ - וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ. זֶה גַּבְרִיאֵל, בְּאוֹתוֹ אָבָק שֶׁל עָפָר שֶׁנֶּאֱמַר (שם ב) וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה. וְלִמֵּד אוֹתוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹן, וּמִשּׁוּם זֶה וַיִּיצֶר, אֶחָד יֵצֶר טוֹב, שֶׁלִּמֵּד אוֹתוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹן, וְאֶחָד יֵצֶר הָרָע שֶׁנֶּאֱבַק עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה, וּמָצָא מִמֶּנּוּ שִׁבְעִים לָשׁוֹן שֶׁלִּמֵּד אוֹתוֹ יֵצֶר הַטּוֹב.

וְקֹדֶם כָּל זֶה יָרְדוּ עִמּוֹ אַרְבָּעָה מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (תהלים צא) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ. אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת אָבוֹת - אֶחָד מִיכָאֵל בִּזְכוּת אַבְרָהָם, וְהַשֵּׁנִי גַּבְרִיאֵל בִּזְכוּת יִצְחָק, וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁיּוֹרֵד עִמּוֹ נוּרִיאֵל בִּזְכוּת יַעֲקֹב, וְהָרְבִיעִי רְפָאֵל בִּזְכוּת אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְיֵצֶר הַטּוֹב מֵעָלָיו.

וְאִם אֵין לוֹ זְכוּת - הוֹלְכִים עִמּוֹ אַרְבָּעָה: עָוֹן, מַשְׁחִית, אַף וְחֵמָה, וְיֵצֶר הָרָע מֵעֲלֵיהֶם לָדוּן אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְלָכֵן פֵּרְשׁוּהָ, רָשָׁע - יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטוֹ. צַדִּיק - יֵצֶר הַטּוֹב שׁוֹפְטוֹ. בֵּינוֹנִי - זֶה וָזֶה שׁוֹפְטוֹ. וְלָכֵן אִם הוּא בֵּינוֹנִי, גַּבְרִיאֵל שֶׁהוּא יֵצֶר טוֹב, וְסמא"ל שֶׁהוּא יֵצֶר הָרָע, זֶה וָזֶה שׁוֹפְטוֹ.

שֶׁבְּכָל אָדָם יֵשׁ אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת, אַרְבָּעָה מַלְאָכִים יוֹרְדִים עִמּוֹ מִיָּמִין, וְאַרְבָּעָה מִשְּׂמֹאל. אַרְבָּעָה מִיָּמִין: מִיכָאֵ"ל, גַּבְרִיאֵ"ל, רְפָאֵ"ל, נוּרִיאֵ"ל. וְאַרְבָּעָה מִשְּׂמֹאל: עָוֹ"ן, מַשְׁחִי"ת, אַ"ף וְחֵמָ"ה. מִצַּד הַגּוּף מְטַטְרוֹ"ן יוֹרֵד עָלָיו מִיָּמִין, וְסמא"ל מִשְּׂמֹאל.

וְאֵין אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת, אֲבָל כְּפִי הַיְסוֹד שֶׁיַּקְדִּים בּוֹ, כָּךְ מַתְחִילִים הָאַרְבָּעָה הַלָּלוּ. אִם הַמַּזָּל שֶׁלּוֹ אַרְיֵ"ה - מַקְדִּים מִיכָאֵ"ל, וְאַחֲרָיו גַּבְרִיאֵ"ל, וְאַחֲרָיו נוּרִיאֵ"ל, וְאַחֲרָיו רְפָאֵ"ל. וְאִם מַזָּלוֹ שׁוֹ"ר - מַקְדִּים גַּבְרִיאֵ"ל, וְאַחֲרָיו מִיכָאֵ"ל, וְאַחֲרָיו נוּרִיאֵ"ל, וְאַחֲרָיו רְפָאֵ"ל. וְאִם מַזָּלוֹ נֶשֶׁ"ר - מַקְדִּים נוּרִיאֵ"ל, וְאַחֲרָיו מִיכָאֵ"ל, וְאַחֲרָיו גַּבְרִיאֵ"ל, וְאַחֲרָיו רְפָאֵ"ל. וְאִם מַזָּלוֹ אָדָם - מַקְדִּים רְפָאֵ"ל, וְאַחֲרָיו מִיכָאֵ"ל, וְאַחֲרָיו גַּבְרִיאֵ"ל, וְאַחֲרָיו נוּרִיאֵ"ל.

וְאוֹתָם שֶׁמִּצַּד יָמִין, מִצַּד שֶׁל מִיכָאֵל, כָּל הַפָּנִים שֶׁלּוֹ הֵם רַחֲמִים, בַּעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים, פָּנִים לְבָנִים, וְאָדָם זֶה גּוֹמֵל חֶסֶד, חָסִיד וְחָכָם, אִם הִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה. וְאִם לֹא - בְּהֵפֶךְ, מִצַּד שֶׁל יֵצֶר הָרָע, גַּזְלָן, טִפֵּשׁ, אֵין בּוֹ חֶסֶד. שֶׁלֹּא עַם הָאָרֶץ חָסִיד.

מִצַּד שֶׁל גַּבְרִיאֵל, אַרְבַּעַת הַפָּנִים שֶׁלּוֹ דִּין, מִדַּת הַדִּין עַל הָרְשָׁעִים, וּמִתְגָּרֶה בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, מֻתָּר לְהִתְגָּרוֹת בָּרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. גִּבּוֹר בְּיִצְרוֹ, יְרֵא חֵטְא, יִהְיֶה דַּיָּן, אִם יִתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה וְגִבּוֹר בְּתַלְמוּדוֹ. בְּהֵפֶךְ מִצַּד שֶׁל יֵצֶר הָרָע - מִתְגָּרֶה בַּצַּדִּיקִים, דִּין קָשֶׁה לָהֶם, גִּבּוֹר בַּעֲבֵרָה לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ, אֵינוֹ יְרֵא חֵטְא, וְגוֹנֵי פָנָיו אֲדֻמִּים, עֵשָׂו שׁוֹפֵךְ דָּמִים.

מִי שֶׁמַּזָּלוֹ נֶשֶׁ"ר אֵינוֹ רַחֲמָן הַרְבֵּה, וְלֹא מִדַּת הַדִּין הַרְבֵּה, אֶלָּא בֵּינוֹנִי בַּיֵּצֶר הַטּוֹב בַּמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁלּוֹ, וּבֵינוֹנִי בַּיֵּצֶר הָרָע בַּמִּדּוֹת הָרָעוֹת, וְלוֹ פָּנִים לְבָנִים וַאֲדֻמִּים.

מִי שֶׁמַּזָּלוֹ אָדָם, מִצַּד הַטּוֹב, כָּלוּל מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, חָסִיד וְחָכָם וְגִבּוֹר בַּתּוֹרָה, יְרֵא חֵטְא, מְמֻלָּא בְּכָל מִדּוֹת טוֹבוֹת, וְגוֹן פָּנָיו שְׁחוֹרִים. וּמִצַּד שֶׁל יֵצֶר הָרָע מְמֻלָּא מִכָּל הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת.

וְאִם חֲטָאֵי הָאָדָם רַבִּים, שׁוֹלְטִים עָלָיו כָּל הַמַּחֲנוֹת שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע, עַד שֶׁמִּסְתַּלְּקִים מִמֶּנּוּ כָּל מַחֲנוֹת הַיֵּצֶר הַטּוֹב, וּמַמְלִיךְ עַל אֵיבָרָיו אֶת סמא"ל וְכָל מַחֲנוֹתָיו.

וְאִם זְכֻיּוֹתָיו רַבִּים, שׁוֹלְטִים כָּל מַחֲנוֹת יֵצֶר הַטּוֹב, עַד שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ כָּל מַחֲנוֹת יֵצֶר הָרָע, וּמַמְלִיךְ עַל כָּל אֵיבָרָיו הַמַּחֲנוֹת שֶׁל הַיֵּצֶר הַטּוֹב. בְּאוֹתוֹ זְמַן שׁוֹלֵט עָלָיו שֵׁם יְהֹוָ"ה.

וְאִם הוּא בֵּינוֹנִי, צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. אֵלּוּ מַיְמִינִים לִזְכוּת, וְאֵלּוּ מַשְׂמְאִילִים לְחוֹבָה, וּמִי שֶׁאַלִּים - גּוֹבֵר. וְלָכֵן פֵּרְשׁוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִלּוּ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ תָּלוּי בּוֹ.

וּמִצַּד שֶׁל מִיכָאֵל נִקְרָא בְּכוֹר, שֶׁדַּרְגָּתוֹ כֶּסֶף לָבָן, וּמִשּׁוּם כָּךְ פִּדְיוֹן הַבְּכוֹר כֶּסֶף, ה' סְלָעִים, כְּחֶשְׁבּוֹן ה' שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁאִם יַחְכִּים בַּתּוֹרָה, תִּתּוֹסֵף עָלָיו י', שֶׁהוּא קֹדֶשׁ, שֶׁבּוֹ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ בְּכוֹר בְּהֵמָה, שֶׁהַיְנוּ (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה'. וּבוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר וְלָדוֹת, שֶׁכָּל וָלָד הוּא מִצַּד שֶׁל בֶּן י"ה, וְהוּא ו'.

שֶׁכָּל הַחַיּוֹת שֶׁהֵן חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, נִקְרְאוּ בְּאוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה מג) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו. אֲפִלּוּ כָּל הַבְּרִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָהֶם, וְאֵין בְּרִיאָה שֶׁלֹּא נִרְשְׁמָה בַּשֵּׁם הַזֶּה, כְּדֵי לְהוֹדִיעַ לְמִי שֶׁבָּרָא אוֹתוֹ, וְהַיּוֹ"ד הַזּוֹ הִיא דְּיוֹקָן שֶׁל רֹאשׁ שֶׁל כָּל הַבְּרִיּוֹת. ה' ה' דְּיוֹקָן שֶׁל חָמֵשׁ אֶצְבְּעוֹת הַיָּמִין, וְה' שֶׁל שְׂמֹאל. ו' דְּיוֹקַן הַגּוּף.

תיקון שובבים

(כב) שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:

 

ייסורים ללא תכלית משל עצמן, ייסורי ה"שבויים", אין מצוה חשובה יותר ממצות פדיון שבויים.

 

ישנן הנפשות הבלועות אותן נפשות שהחסירו בחייהן, ונדחו, אלו נפשות הדחויות – הם אורו של הקב"ה שנעטף בקליפה ונלקח למקום שבי, למקום הנחש, וכאשר אדם מוכן למסור את כל אשר לו, בין בחיים אלו ובין אחרים, לצורך הצלת אותן הנשמות הדחויות, ידע כי, ייסורים קשים יכולים לתקוף אותו, כי אלו הנשמות הן המחיות את הקליפות, וכל הייסורים, שהן מנת חלקן יפעלו על אותו האדם העוסק בהצלת ופדיון אותן הנפשות האומללות.

 

אך דעו לכם, אהוביי, כי אין זו בחירה של החומר או השכל החומרי, אדם מגיע להצלת ופדיון הנשמות הללו רק על ידי בחירת הנשמה הנעלמת שלו, כאשר אדם מטהר ומתחטא ומתקדש מתחיל להאיר, האור שלו הינו כמו פנס ביער, כל הברחשים והנחשים נמשכים/חוששים אל האור הזה, וזה שאמר דוד המלך ע"ה בספר תהילים פרק צב :

 

(ז) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת:

 

(ח) בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און להשמדם עדי עד:

 

אותם הקליפות, הרשעים מציצים ומסתכלים ורוצים לינוק מאור הקדושה, ואזי "להשמדם עדי עד", כי האדם הקדוש בכוח הקדושה מזמן אליו את הקליפות האחוזות וחיות מהנפשות הבלועות, וכאשר מתקרבים אליו יונק את הניצוץ הקדוש מתוך הקליפות ומרוקן את הקליפה ממקור חיותה.

 

ואז אחת משתיים, אם האדם חזק בקדושה הוא פודה את הנפש והקליפה נמוגה.

 

והפך, ח"ו, יונקים ממנו הקליפות והוא עצמו הופך לנפש שבויה, ותוצאות השבי מחשבות זרות, פחד, חרדה דכאון תאוות לא לו, חולשה בקיום מצוות ולימוד התורה וכו'.

 

ומה התיקון?

 

ישתבח שמו ויתברך בורא עולם, לא אלמן ישראל – שלח לנו שליחים, צדיקים שגילו לנו תיקון שובבים – שובו בנים שובבים – שורש "שובבים" – שבי, אותם בנים שבוים בקליפה, בכוחות הטומאה, בכפירה וכו' אותם צריך להשיב ע"י ימים מסוגלים שקבעו לנו כפי ראשי תיבות פרשיות השבוע – מפרשת שמות ועד פרשת משפטים:

 

שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים – ואלו הן פרשות שחרור העבדים – עם ישראל – ממצרים – כפי הנפשות השבויות במצרים, במקום הצר של בית סוהר הטומאה שאלו ימים המסוגלים לשחרר אותם.

 

 

איזה תיקונים עושים בימים אלו?

 

קו האמצע – תיקון מחשבה, שמירת הלשון -בימים אלו נקבעת תענית דיבור עולמית, כדאי לעקוב אחרי הודעה על התאריך, תיקון תאוות הלב, תיקון היסוד – מספר תיקונים (כל זרע שיצא שלא בקדושה – עונתה, פריה ורביה ולהישמר מהחטא), אפילו שיש תיקונים רבים שהאדם הפרטי במת לא עבר עליהם – יכול להיות שבגלגול קודם עבר עליהם, או מישהו בשורש שלו עבר עליהם והוא משחרר אותו מכלאו ושביו.

 

את התיקון עורכים במקומות רבים יש פירסומים על התיקונים, ומה צריך להכין לפני = כל התיקונים נעשים בתענית – ואם לא יכול, יפדה תענית במחיר של סעודת עני – אני חושב שזה בערך 20 ₪ לפדיון.

 

ספר ירמיה פרק ג

 

(כא) קוֹל עַל שְׁפָיִים נִשְׁמָע בְּכִי תַחֲנוּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי הֶעֱוּוּ אֶת דַּרְכָּם שָׁכְחוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם: - העבירות שבגללן מתארכת הגלות

 

(כב) שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ: - שבויי העבירות, הנמצאים בשבי הקליפה, יירפאו על ידי התיקון.

 

(כג) אָכֵן לַשֶּׁקֶר מִגְּבָעוֹת הָמוֹן הָרִים אָכֵן בַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ תְּשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל: גבעות – אלו הן אימהות ישראל – שרה, רבקה, לאה ורחל, ההרים הם האבות – אברהם יצחק ויעקב.

 

(כד) וְהַבֹּשֶׁת אָכְלָה אֶת יְגִיעַ אֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם: בשת היא הקיפה – הפך שבת קודש, היא שכלאה את נפשות ישראל.

 

(כה) נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ כִּי לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ: ע"י שנשכב בצום, תענית, תפילה ירפא שבויינו,,,אמן כן יהי רצון

 

  

זוהר פרשת שמות – תרגום – מעלת רבי שמעון בר - יוחאי

 

רַבִּי חִיָּיא הַגָּדוֹל הָיָה הוֹלֵךְ לְבַעֲלֵי הַמִּשְׁנָה לִלְמֹד מֵהֶם. הָלַךְ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, וְרָאָה פַּרְגּוֹד אֶחָד שֶׁהָיָה מַפְסִיק בַּבַּיִת. תָּמַהּ רַבִּי חִיָּיא. אָמַר, אֶשְׁמַע דָּבָר מִפִּיו מִכָּאן . שָׁמַע שֶׁהָיָה אוֹמֵר, בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים. כָּל הַכִּסּוּף שֶׁכּוֹסְפִים יִשְׂרָאֵל [מִלִּפְנֵי] מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תַּאֲוָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא מִתְרַחֵק, אֶלָּא בּוֹרֵחַ כִּצְבִי אוֹ כְּעֹפֶר הָאַיָּלִים . מָה הַטַּעַם? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵין חַיָּה בָּעוֹלָם עוֹשָׂה כְּמוֹ הַצְּבִי אוֹ כְּעֹפֶר הָאַיָּלִים. בִּזְמַן שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ, הוֹלֵךְ מְעַט מְעַט וּמַחֲזִיר אֶת רֹאשׁוֹ לַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ, וּלְעוֹלָם הוּא תָּמִיד מַחֲזִיר אֶת רֹאשׁוֹ לַאֲחוֹרָיו. כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אָנוּ גוֹרְמִים שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִבֵּינֵינוּ - יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּבְרַח כְּמוֹ הַצְּבִי אוֹ כְּמוֹ עֹפֶר הָאַיָּלִים, שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ וּמַחֲזִיר אֶת רֹאשׁוֹ לַמָּקוֹם שֶׁהִנִּיחַ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כו) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם. דָּבָר אַחֵר - הַצְּבִי, כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן, הוּא יָשֵׁן בְּעַיִן אַחַת, וְהָאַחֶרֶת הוּא נֵעוֹר. כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, עֲשֵׂה כְּמוֹ הַצְּבִי, שֶׁהִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל . שָׁמַע רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר, אִם עֶלְיוֹנִים [פּוֹסְקִים] עוֹסְקִים בַּבַּיִת, וַאֲנִי יוֹשֵׁב בַּחוּץ?! בָּכָה. שָׁמַע רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, וַדַּאי שְׁכִינָה בַּחוּץ, מִי יֵצֵא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ, אִם אֲנִי אֶשָּׂרֵף - [כְּחוֹל] לֹא אֶשָּׂרֵף, שֶׁהֲרֵי הַשְּׁכִינָה מִחוּץ אֵלֵינוּ. שֶׁתִּכָּנֵס הַשְּׁכִינָה, וְתִהְיֶה אֵשׁ שְׁלֵמָה. שָׁמַע קוֹל שֶׁאוֹמֵר: עֲדַיִן לֹא נִסְמְכוּ הַסּוֹמְכִים, וְהַשְּׁעָרִים עֲדַיִן לֹא הֻתְקְנוּ, וּמִקְּטַנֵּי [וּמֵאָהֳלֵי] הַבְּשָׂמִים שֶׁל עֵדֶן, שֶׁכָּעֵת הוּא. לֹא יָצָא רַבִּי אֶלְעָזָר . יָשַׁב רַבִּי חִיָּיא, בָּכָה וְנֶאֱנַח. פָּתַח וְאָמַר, סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים. נִפְתַּח שַׁעַר הַפַּרְגּוֹד, לֹא נִכְנַס רַבִּי חִיָּיא. זָקַף רַבִּי שִׁמְעוֹן אֶת עֵינָיו וְאָמַר, מִזֶּה נִשְׁמָע שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לְמִישֶׁהוּ בַּחוּץ, וְאָנוּ בִּפְנִים?! קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן. הָלְכָה הָאֵשׁ מִמְּקוֹמָהּ עַד מְקוֹם רַבִּי חִיָּיא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נִיצוֹץ אוֹר הַקְּלִיטָה בַּחוּץ, שֶׁל הַמַּפְתֵּחַ וְאָנוּ כָּאן בִּפְנִים?! הִתְאַלֵּם פִּיו שֶׁל רַבִּי חִיָּיא . כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס פְּנִימָה, הוֹרִיד אֶת עֵינָיו וְלֹא זָקַף רֹאשׁוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ, קוּם הַעֲבֵר יָדְךָ עַל פִּיו, שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ בָּזֶה, שֶׁלֹּא רָגִיל בּוֹ. קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וְהֶעֱבִיר יָדוֹ עַל פִּי רַבִּי חִיָּיא. פָּתַח פִּיו רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר, רָאֲתָה עֵינִי מַה שֶּׁלֹּא רָאִיתִי. הִזְדַּקַּפְתִּי שֶׁלֹּא חָשַׁבְתִּי, שֶׁטּוֹב לָמוּת בְּאֵשׁ שֶׁל זָהָב טוֹב שֶׁדּוֹלֵק . בְּמָקוֹם שֶׁזּוֹרְקִים שְׁבִיבֵי אֵשׁ לְכָל עֵבֶר, וְכָל שְׁבִיב וּשְׁבִיב עוֹלֶה לִשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁבְעִים מֶרְכָּבוֹת, וְכָל מֶרְכָּבָה נִפְרֶדֶת לְאֶלֶף אֲלָפִים וְרִבּוֹא רְבָבוֹת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְעַתִּיק הַיָּמִים שֶׁיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא, וְהַכִּסֵּא מִזְדַּעֲזֵעַ מִמֶּנּוּ לְמָאתַיִם וְשִׁשִּׁים עוֹלָמוֹת . עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם עִדּוּן הַצַּדִּיקִים, עַד שֶׁנִּשְׁמָע בְּכָל הָרְקִיעִים, וְכָל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וְכֻלָּם בִּזְמַן אֶחָד, תְּמֵהִים וְאוֹמְרִים: זֶהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שֶׁהָיָה מַרְעִישׁ הַכֹּל, מִי יָכוֹל לַעֲמֹד לְפָנָיו. זֶהוּ הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתֵחַ פִּיו לְהַתְחִיל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, מַקְשִׁיבִים לְקוֹלוֹ כָּל הַכִּסְאוֹת וְכָל הָרְקִיעִים וְכָל הַמֶּרְכָּבוֹת, וְכָל אוֹתָם שֶׁמְּשַׁבְּחִים אֶת רִבּוֹנָם . אֵין פּוֹתְחִים וְאֵין מְסַיְּמִים, כֻּלָּם נִמְצָאִים, עַד שֶׁלֹּא נִשְׁמָע (שֶׁיִּשְׁתַּמֵּעַ) בְּכָל הָרְקִיעִים שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה פִּתְחוֹן פֶּה. כְּשֶׁמְּסַיֵּם רַבִּי שִׁמְעוֹן לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, מִי רוֹאֶה אֵיזֶה שִׁירִים? מִי רוֹאֶה אֵיזוֹ חֶדְוָה שֶׁמְּשַׁבְּחִים לְרִבּוֹנָם? מִי רוֹאֶה אֶת הַקּוֹלוֹת שֶׁהוֹלְכִים בְּכָל הָרְקִיעִים? כֻּלָּם בָּאִים בִּשְׁבִיל רַבִּי שִׁמְעוֹן וְכוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לִפְנֵי רִבּוֹנָם, מַעֲלִים רֵיחוֹת שֶׁל בְּשָׂמִים שֶׁל עֵדֶן עַד עַתִּיק הַיָּמִים, וְכָל זֶה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן .

 

 

ספר שמות פרק א (ה) וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם:

 

הנפש שהיא הרמה הנמוכה של הרוחניות משועבדת למצרים, לתאוות הגוף הגשמי, וכאשר זוכה האדם ל"רוח" מלשון "ותחי רוח יעקב", הרוחניות מקבלת תוספת כוח ומתחילה לזעוק ולצעוק לה' בספר שמות פרק ג (ז) וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו: ומיד שולח הקב"ה את הנ-שמה אותיות משה משער הנון שהיא הבינה הנקראת אהיה, ואין הנשמה רוצה להגיע אל העולם העכור הזה ביודעה כי הגוף סרבן, כופר, אינו רוצה בגאולה הוא רוצה תאוות החיים הגשמיים והנשמה מתעקשת להישאר בייחוד עם בוראה ואז מפתה הקב"ה את הנשמה בשמחה, בברכת הכהן, במידת החסד שיש בעולם התיקון בספר שמות פרק ד (יג) וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: (יד) וַיִּחַר אַף ה' בְּמשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ: והנשמה (משה) מנסה לשחרר את האדם לעבוד את בוראו, והיצר הרע, פרעה לא מכיר בשם הויה ב"ה וב"ש, הוא מכיר כוחות גשמיים, רוחניות ירודה, אפילו הנשמה מאירה לאדם ומראה לו ניסים, כפי שכל בעל תשובה חש בתחילת התשובה, קשה לו האמונה, קשה לו לחשוב כי הקב"ה ידאג לו ולפרנסתו, עדיין השוטרים (השוטים) אומרים לו בספר שמות פרק ה (כ) וַיִּפְגְּעוּ אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה:(כא) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ: אתה חייב "השתדלות", כוחות הטבע, מלכות הרשעה שולטת צריך להשמר, "ונשמרתם לנפשותיכם", וכו', מיד מרפים את בעל התשובה והוא הופך כמותם עבד לתאוות כבוד ממון וגוף, הוא שכח, בפרק ו (ט) וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה: השכיחו ממנו את התכלית שלשמה החל מעשה התשובה, הוא שכח את זעקות נפשו ממצולות, ממצרים לפתע תפסו אותו השוטרים ואומרים לו אל תגדל, תסלק את משה, את הנשמה, והנשמה מבקשת מבוראה לשוב אליו אינה מבינה מדוע הקב"ה לא מסלק את כל המפריעים לאדם להדבק בבורא כמותה, מדוע לא משמיד את המצרים מיד, בפרק ה (כב) וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: להפך, כל בעל תשובה יודע כי מרגע תחילת התשובה החלו: בעיות לא מוסברות בגשמיות, הפסד ממון, מחלות שונות, גירושין, ועוד צרות והוא שואל בפרק ה (כג) וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ: ומשיב לו הקב"ה הרי כל חייך חיית תחת שיעבוד היצר הרע, המצר לך, כעת הגיע הזמן להפרע ממנו בפרק ו (א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ: כוחה של הנשמה, כוח משה, התורה הקדושה תגרום ליצר הרע לימוג, להיחלש ואפילו להעלם בכוח מסירות הנפש של בעלי התשובה, הם מחמירים בכל, מוסרים נפש בכל כוחם, לומדים יומם ולילה, כי הם יודעים טבעו של היצר הרע, הם בורחים ממנו באישון לילה, בתקון חצות, הם רצים ללא הפסקה אחר הקדושה, אחר השכינה הקדושה, כל זאת כאשר הם לא נדבקים ברפיון של אלו שעדיין אחוזים בחיי העולם הזה, בתאוות הגשמיות, בכבוד וברדיפה אחר ממון, הם רודפים אחר הקב"ה. ובמקום הזה, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

 

 

 

 

זוהר חלק א דף כח/ב

 

ועלייהו אתמר והנחש היה ערום מכל חית השדה וגו', ערום לרע, מכל חיוון דאומין דעלמא עעכו"ם, ואינון בנוי דנחש הקדמוני דפתי לחוה, וערב רב ודאי אינון הוו זוהמא דאטיל נחש בחוה, ומההיא זוהמא נפק קין, וקטל להבל רועה צאן, דאתמר ביה בשגם הוא בשר, בשגם זה הבל, בשג"ם ודאי איהו מש"ה, וקטיל ליה, ואיהו הוה ברא בוכרא דאדם. ועם כל דא משה בגין לכסאה על ערייתא דאבוהי נטל בת יתרו דאתמר ביה (שופטים א טז) ובני קיני חותן משה, והא אוקמוה אמאי אתקרי קיני, שנפרד מקין, כמה דאת אמר (שם ד יא) וחבר הקיני נפרד מקין, תרגום: ועליו נאמר והנחש היה ערום מכל חית השדה וגומר, ערום לרע, מכל חיות של אומות העולם עובדי כוכבים ומזלות, והם בני הנחש הקדמוני שפיתה את חוה, והערב רב הם הזוהמה שהטיל הנחש בחוה ומהזוהמה נולד קין ורצח את הבל שהיה רועה צאן ועליו נאמר בשגם הוא בשר, זה הבל, בשגם (345) ודאי שזה משה (345), (גילגולו של הבל), והרג אותו זה בכורו של אדם, וכדי לתקן את פגם האדם הראשון שהוא אביו התחתן משה עם בת יתרו שנאמר (שופטים א טז) ובני קיני חותן משה, ולמה נקרא קיני, שנפרד מקין, כמה שנאמר (שם ד יא) וחבר הקיני נפרד מקין: הסבר: קין תולדה של טוב ורע, נחש ואדם, יתרו קיבל את חלקו הטוב של קין לברר אותו ולקן אותו ע"י שסייע למשה שהוא הבל תיקן חלק זה ואף חזר בתשובה שלימה, לומר לך זה קין רוצח הראשון, יתרו שעבד כל העבודה הזרה האפשרית, הקב"ה קיבל תשובתו שאין דבר העומד בפני תשובה.

 

 

 

 

 

שמות פרק ו (ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:

 

אחדות מושלמת אין סופית ונצחית, ללא הפכים, ללא כיוונים, ללא תכלית, פשוטה – אחד יחיד ומיוחד ברוך הוא וברוך שמו, נסתר ונעלם, ללא השגה והבנה, אין כל דמיון יכול לדמותו, וכל צורה לתארו. שלימות לא מובנת לשכל אנושי או רוחני, הוא "אין סוף" פנימי לכל הבריאה ומקיף את כל הנבראים בפרטות ובכללות, את כל הנבראים ברא כפי הנהגות הרוחניות שהם כפי משפחה - סבא (עתיקה קדישא, אריך אנפין), אבא (הנקרא חכמה, כפי הנהגות אבא) אמא (הנקראת בינה, כפי הנהגות אמא) בן (הנקרא פנים קטנות, זעיר אנפין (ז"א), שהוא כפי העולם הזה ו' קצוות, ו"ק, הנקרא שמים ונקרא תורה שבכתב), בת (הנקראת מלכות, שכינה תחתונה, רחל, בת שבע, בכל, כה, ועוד שמות כפי הנהגותיה את חיילותיה שהם עם ישראל, היא התורה שבעל פה) והם ארבע עולמות רוחניים אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, והעולם הזה שהוא תחתית עולם העשיה, עולם הקליפה הגשמית, שכל ברייה בעולם זה עטופה בקליפת העור (הרוע) עולם הנחש, עולם העפר (פרעה) וזוהי כללות הנהגותיו של אין סוף ברוך הוא וברוך שמו, הוא מתגלה בהנהגה שמשליט בתקופה או בדור, או בפרטות של כל אדם שהיא ההנהגה הפרטית. וכולם הם זכר ונקבה ואומר הזוהר כי כל תפקידו של האדם הוא לחבר את המידות האלו שהם זכר ונקבה, וזו הבת, השכינה התורה שבעל פה נמצאת בשבי הנחש, ובניה ישראל התחייבו להם ולזרעם לפדותה מתוך הנחש, מתוך פרעה וכל בני "חם" האחרים, ולעלותה לחתן שהוא אחיה, כפי שאמר רעייתי, אחותי (שיר השירים) וממצרים פדו חלק השכינה שהיה שם, וכעת השכינה וחיילותיה ובניה המצולקים והחבולים בורחים מתוך ההפיכה שעשו במצרים, הוציאו את כל חיותו של הנחש משם ועל כן מצרים הפרעונית עומדת להיחרב בעשר מכות כנגד כל משפחת הטומאה על (סבא, אבא ואמא, בן ובת של כוחות הטומאה, כי זה כנגד זה עשה ה') עשר ספירות מכה לכל ספירה, ומשם ילכו עם הקודש לחתונת הבן עם הבת שהוציאו משביה שהחופה היא מתן התורה הקדושה לעם קודש שימשיך למקומות נוספים לאסוף את השכינה בעוד שלוש גלויות שמצפות לו, בעוד ייסורין ושמד עד הגאולה האחרונה במהרה בימינו אמן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הזוהר הקדוש הוא אויר הנשמה, כפי שהגוף זקוק לאויר כך זקוקה הנשמה לזוהר הקדוש, וביחד עם קיום ההלכות והמצוות, לימוד כל פרד"ס התורה מסירות נפש מוחלטת לקיום ולימוד התורה בטהרה ובקדושה, נזכה לאורו של משיח צדק שיופיע במהרה בימינו. כמו שאמר: זוהר חלק ב' דף ב/א - פרשת שמות: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, (דניאל יב ג) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, והמשכילים, אלין אינון דמסתכלי ברזא דחכמתא, תרגום: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, (דניאל יב ג) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, והמשכילים אלו הם המסתכלים בסודות החכמה:, חכמת התורה הקדושה שהיא תוכנית הבריאה של כל העולמות וכל הנבראים, עם ישראל הנמצאים בשבי הקליפה הקשה, קליפת מצרים, שמד, רצח, עינויים וכל זאת מפחד הקליפה שיודעת כי עם ישראל הוא בנו של הקב"ה שבא להשמיד את הטומאה ולהאיר את כל העולמות באורו יתברך, וזאת ע"י מסירות נפשם להכנס למקומות הרוע, לקבל על עצמם ייסורים קשים בכדי לפדות את ניצוצות הקדושה שירדו לטומאה ומחיות את הטומאה, אלו הנפשות השבויות "הבנים השובבים", שחלקם נפל בחטא אדם ראשון, וע"י נח שהשתכר ובא בנו חם ולקח ממנו את הקדושה ופיזרם בזרעו שאחד מהם הוא מצרים, והן ע"י ידי כל אחד מישראל שחטא בפגם היסוד וילד בנים אומללים שהפכו להיות המזיקים שלו. ונשלח ממרום איש האלהי"ם משה רבינו נשמת ישראל, ומגלה לבני ישראל כי הם בניו של הקב"ה, ויש להם תכלית, ויש להם תורה, ובעל הבית האמיתי שלהם אינו פרעה, אלא הבורא בעצמו יתברך. כך גם בפרטות של האדם שגופו המצר על נפשו והופך אותה עבד לתאוותיו הגשמיות, מפחד שמא לא תהיה לו פרנסה, והקב"ה מערה עליו רוח קדושה והוא נזכר בתכלית ומתקדש, והמאבקים והנסיונות לא עוזבים אותו, וכאשר הוא משבר את התאוות ומוסר נפשו על קידוש שמו יתברך שולח הקב"ה את הנשמה שהיא הגואל הפרטי של האדם ואם זכה בנשמה הרי הוא בדרך לגאולה הפרטית, וזאת על ידי עסק התורה, פרד"ס התורה, רק כאשר יעסוק בכל הפרד"ס יזכה לנשמה הקדושה, כפי שאמר בתיקוני הזוהר כי הנפש עוסקת בפשט, הרוח עוסקת ברמז ובדרש ואילו הנשמה עוסקת רק בסוד, ואם לא עסק בסוד אזי לא זוכה לנשמה, שהיא אותיות נ - משה, גואל, שבא משער הנון שהוא הסוד.

 

 

 

ספר הליקוטים - פרשת שמות - פרק ב

 

ונחזור לענין. כי כבר ידעת מ"ש רז"ל ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם וכו', כי משה ובלעם הם סוד הדעת, זה בקדושה וזה בקליפה, ותחלה נתערבו הכל טו"ר, בעבור חטא אדה"ר והבל, ואח"כ נתקן ויצא משה בקדושה הטובה לבד, וזהו ותרא אותו כי טוב הוא, ונפרד ממנו בלעם, השקול כמותו בדעת הקליפה, וז"ס מ"ש (במדבר כ"ד י') ויודע דעת עליון. אמנם סוד דורו של משה נקרא דור דעה, כי כלם מסוד הדעת, וכנגדם הערב רב שהיו מהדעת דקליפה. פירוש, אותם הניצוצין דקרי, מה שהוציא אדה"ר בק"ל שנה כמ"ש במ"א, ועדיין לא היו מתוקנים, ומשה היה רוצה להוציאם קודם הזמן ולתקנם תיכף, ובשביל אלו היה הגלות של מצרים בסוד הדעת העליון, בסוד כמש"ל בסוד רד"ו שמה, כי ישראל וערב רב כולם מסוד הדעת, ולכן תמצא כי ערב רב בגי' דעת:

 

 

 

 

לפרטים - יוחנן באנון 0548464306