העמותה עוסקת  במגוון רחב של תחומים:

הכוונה מקצועית ממוקדת לילדים ולנוער.

גישור ופתרון בעיות במערכת משפחת הנער.

יעוץ וליווי אישי בהתמודדות היומיומית במוסד הלימודי ומחוצה לו.

שיעורי תורה ברמת גן ובפרדס כץ.

פרויקט חינוכי לנוער בעיר אלעד.

מפעל תורה וחסד לצעירים מתחזקים בעיר לוד.

המען למכתבים: "הליכות אור" רחוב יהושע 8 בני ברק (משפחת מלכה).

העמותה זקוקה לתרומות להמשך פעילות, ניתן להעביר לעמותה לבנק הדואר חשבון מס' 8300103.

יום הכיפורים

מי מטהר אתכם – אביכם שבשמים

עומדים אנו לפני יום הכיפורים, יום כפרת ומחילת עוונותיהם של ישראל.

ביום הזה מושפע על עם ישראל. ים של רחמים ואהבה עצומה של אב לבניו.

אומר הרב פינקוס זצ"ל : יום כיפור הוא מעין 'גלגל' המסובב את הכל – הכל תלוי ביום זה!

ביטוי לכך אנו מוצאים בסידור הרש"ש. בו סודרו כל כוונות התפילות על פי האר"י ז"ל. ומובא שם: שבעשרת ימי תשובה ובימי ספירת העומר, אין לכוין את הכוונות שמכוונים בכל ימות השנה, אלא ישנן כוונות מיוחדות לימים אלו. זאת משום שבכל יום ויום השפע היורד הוא "כמים הנובעים טיפין טיפין" – טיפות בודדות של שפע, , ואילו בימים אלו נפתחים "ארובות השמים", מושפע עלינו שפע אין קץ.

ביום כיפור אנו כמעט לא עושים כלום מצד עצמנו, אלא הכל בא מצד הקב"ה!

הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"א ה"ג) כותב "עצמו של יום הכיפורים מכפר". זהו היום של הקב"ה והוא לבדו מכפר ומטהר אותנו.

הגמרא במסכת יומא (דף פה' ע"ב) מביאה את דעת רבי שיום כיפור מכפר אף ללא תשובה. אמנם להלכה נפסק שיום הכפורים מכפר עם תשובה. אך לימדונו רבותינו שתשובה זו אינה בגדר תנאי בכפרה. עצם הכפרה אינה נובעת מגדולתו של האדם ביום זה, אלא זוהי מתנה מיוחדת מהקב"ה ביום הקדוש והנורא הזה.

ענין זה מבואר בדברי האר"י ז"ל (בשער הכוונות) שכתב שיש להתעטף בליל יום כיפור בלילה, ולא לברך עליה.

מבאר הרמח"ל את סוד הדבר, ביום זה אין זו טלית שלנו, אלא הקב"ה עוטף אותנו! כביכול זוהי טלית שאולה שאין מברכים עליה. כל האור והישועה הכל מגיע מהקב"ה.

אנו לא מטהרים את עצמנו אלא ה' הוא זה שמטהר אותנו.

אנו יכולים לראות בחוש כיצד העוצמה של יום הכיפורים מושכת במגנטיות אליה יהודים רחוקים מקיום תורה ומצוות. קדושת היום כה גדולה ונוראה שאפי' האדם הרחוק ביותר נמשך אל הקדושה ביום נשגב זה.

עבודת המלכויות – יחוד ה', מתחילה בראש השנה – "אמר הקדוש ברוך הוא... אמרו לפני בראש השנה... מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם. עבודתינו מראש השנה דרך עשרת ימי התשובה היא להמליך את ה' על הנשמה, אך לא רק, אנו ממליכים את ה' אף על הגוף. התוקף של גילוי היחוד הוא ביום הכיפורים! אנו ממליכים את ה' על טיפות הדם שנשארו בנו עקב הצום ושאר העינויים שנצטווינו ביום זה.

לכן נבין עכשיו מדוע שעת הנעילה היא שיא השיאים שיל היום הרחמים העצום הזה!

אנו מבטלים את הנשמה והגוף לרצון ה' יתברך לגמרי! בשעה שאנו מבטלים את עצמנו לעבודתו יתברך – ה' נהיה שליט יחיד בעולמו ואז הכל בא מצידו של ה'. ללא עזרה מצידנו כלל.

נביא דוגמא להבנת הדברים - אם כואב הראש לאדם הוא מתפלל לה' "רפאנו ה' ונרפא". השליטה של ה' היא לא רק על הבריאה בכללותה, אלא גם על הכאב הפרטי של האדם. ובחסד ה' יתברך יש לאדם את כאב הראש הזה כי מי יודע ממה האדם ניצל כעת ע"י הכאב הזה. זאת אומרת:  שחסד ה' מתבטא כעת רק בפנימיות, שהרי מבחינה חיצונית כעת הראש כואב ועל זה אנו מתפללים שחסד ה' יבוא לידי ביטוי אף בחיצוניות.

אנו מייחלים ומתפללים שנראה את השליטה המוחלטת של ה' בעולם. שנרגיש את חסד ה' ואת האור הקדוש של הבורא יתברך שמו בכל צעד ושעל בחיים.

יהי רצון שיהיה לכולנו גמר חתימה טובה לחיים טובים ולשלום, אמן.

חינוך מהו?

חינוך הבנים אשר היה מאז ומעולם תמצית דמה של האומה הישראלית, תופס מקום נכבד ספרות התורנית. עצות רבות ניתנו לחיזוק ושכלול דרכי החינוך, ובכל תקופה אף נוספו הבנות והערות חדשות שהזמן גרמן.

מן הראוי להקדים עניין אחד שהוא סוד ויסוד החינוך, ואשר הוא אינו משתנה למרות כל התהפוכות והשינויים העוברים על העולם.

הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ה') קובע, כי הבחירה ביד כל אדם לעשות מה שליבו חפץ. ולא זו בלבד, אלא שיש לאדם בחירה האם להיות חכם או טיפש.

והדברים צריכים ביאור: אמנם נוכחנו לדעת כי לחכם  יש בחירה להיות טיפש, אך האם לטיפש יש בחירה להפוך לחכם?

התשובה היא: כן, על ידי חינוך!

חינוך הוא תהליך של יציאה מטיפשות לחכמה, תפקיד המחנך להוביל את החניך ממצב של טיפשות למצב של חכמה. זהו סוד החינוך, והוא אינו משתנה.

בספר היו"ל ע"י ארגון "שמע בני" מובא: ישנו פתגם עממי "כל טיפש - חכם לעצמו" יכול להיות שאדם אנאלפביתי שלא רכש השכלה מימיו, ידע לקלוע רשתות ולדוג דגים ולפרנס את משפחתו. והסיבה לכך היא התחושה והידיעה הברורה כי חייו תלויים בכך. וראו זה פלא: טיפשותו נעלמה כלא היתה, לעצמו - הוא חכם.

ישנו סיפור מאלף על אחד המחנכים, באותו אדם שעמד בחלון בית, נטל שטרות כסף קרע אותם ופיזר לרוח. עוברים ושבים התגודדו סביבו וניסו לעמוד על טיבו, אך אותו מחנך הביט בו ואמר: "אינני יודע אם הוא נורמלי או לא, אך דבר אחד בטוח: זה לא הכסף שלו..." שוטה ככל שיהיה עדיין יש לו את החכמה הקטנה הזו, לא להשליך את מה ששייך לו.

זהו סודו הגדול של החינוך. נקודת ההבנה שזה "שלו". אדם לעולם לא ישקיע זמן ומאמצים ללא תכלית נראית לעין. הוא לא יוותר על הנאות ובילויים בלי סיבה. רק כאשר הוא יגיע להבנה כי הוא עושה זאת בשבילו, שזה "שלו" לא פחות מכל אותם ענייני העולם הזה שהוא שקוע בהם, הוא יהיה מוכן להתאמץ ולהשקיע עבודה נכבדה.

זוהי עבודת החינוך!

הדרך להבנה הזאת, להנחלת הידיעה הברורה שהחיים הרוחניים זה "שלו", היא ההקדמה לכל מלאכת החינוך. על המחנך להוביל את החניך להבנה שבלימוד התורה, בעבודת התפילה והתגברות על היצר הרע, הוא לא עושה טובה לאף אחד. הוא פועל אך ורק בשביל האינטרס שלו עצמו. הוא עושה זאת בשבילו, זה "שלו".

אך כיצד מקנים תחושה זאת? כיצד מחנכים את האדם שלימוד תורה ושיפור המידות זה "לעצמו" כאשר בחוץ אורבות הנאות העולם ופיתוייו?

השיטה לכך היא ע"י העמדת סולם ערכים בצורה נכונה ואמיתית. לדעת מה חשוב יותר ומה פחות.

טיפשות – היא למעשה מצב שבו משתבש אצל האדם סדר העדיפויות הנכון. הטיפש מעמיד בראש העדיפויות, דברים מעוטי חשיבות.

החניך בראשית דרכו, מצוי במצב של טיפשות. הוא מעדיף לנוח ולהתעצל או לבזבז את זמנו על דברים שבשבילו כעת הם יותר חשובים. על המחנך מוטלת המשימה לגרום לו לשינוי סדר העדיפויות השגוי שלו. עליו להביא את החניך למצב של "חכמה", כאשר הוא יבין שהתקדמותו הרוחנית היא הדבר החשוב ביותר בחייו.

משמעת ב'

בשבוע שעבר התחלנו לברר את השקפת התורה לגבי "משמעת".  למדנו כי כבר בתחילת החינוך עלי לקבוע מהו היעד החינוכי שלנו בחינוך ילדינו. גישה חינוכית זאת הינה הפוכה לגישה החילונית השוללת קביעת יעדים חינוכיים. הגישה החילונית מציעה, במקום זאת, להתבונן באופיו של הילד, ובמהלך גדילתו להתאים את מטרת החינוך לאופיו המתפתח, ולהתקדם תוך שינוי היעדים החינוכיים.

אצלנו מוגדרת המטרה החינוכית מזה אלפי שנים.  זמן רב לפני בריאתו של האדם הראשון, שירטט האדריכל הגדול של העולם כולו תוכנית מפורטת ומדוקדקת, שרק הפוסע בה יצליח להגיע לתכליתו.

מהי גולת הכותרת אליה צריך יהודי לייחל להגיע?

לאיזה תואר זכו משה רבינו והאבות הקדושים?

משה רבינו עם כל גדלותו העצומה, זוכה לתואר "עבד ה' "!  אברהם נקרא "עבדי" דכתיב "זכור לעבדיך" וסמוך לזה – "לאברהם" (דברים ט'-כז'). וכן ביעקב כתוב "יעקב עבדי" (ישעיה מד'-א'). ויצחק אבינו היה בבחינת "עולה תמימה". הוי אומר – המדריגה העליונה אליה אנו צריכים לשאוף, ואליה עלינו לכווין את ילדינו – הינה עבדות וכניעה אל מול מלך מלכי המלכים.

מונח העבדות הוא כל כך לא חביב ולא פופולארי בימינו. על פי הגישה החילונית, בכדי לממש את היכולת האישית כשרים כל האמצעים הדרושים לכך.

אנו זכינו לתרי"ג מצוות התוחמות ומגדירות את מסגרת החינוך בה עלינו לפעול. לנו אין אישור  לבטא את הרצונות הפנימיים שלנו מבלי להתבונן על ההשלכות שינבעו מהמימוש של אותם הרצונות. האדם היהודי חייב לפעול על פי אותם הכללים וההנחיות שהעניק לו הבורא, וכך גם לחנך את ילדיו!

ברור כי בתהליך החינוכי עלינו להתחשב באופיו ובמרצו של הילד, ולקחת בחשבון את תכונותיו המולדות. אך חובה עלינו לתעל ולנתב את מזגו למערכת ולמסגרת שהיא בגדר האפשר והמותר!

עלינו להעניק לו כלים להוציא את מרצו לכיוון החיובי.

כעת נבין – אם התכלית של החינוך היא להיות עבד ה' – אזי הכלי להגיע אליה הוא - המשמעת!

לסיכום:

היהדות אינה מעודדת את האדם לממש את הפוטנציאל האישי שלו, אלא מלמדת אותו כיצד להטות את כוחו ומרצו לעבודת ה', ולממש בדרך זו את היכולת האישית שלו.

חשוב לזכור: כי אסור לדרוש משמעת כיוון שהדבר נוח או מתאים לאופיי. בדרך כלל תהיה דרישת המשמעת מנוגדת לטבע האימהי, אולם בני העם היהודי אמונים על כפיית רצונם וטבעם בכדי לקיים את רצון הבורא. ה"משמעת" היא כלי לתכלית, והתכלית היא אחת:

לסייע לילד להיות עובד ה' אמיתי!

לעזור לנער להבין את עצמו

הבלבול נובע מהניסיון של הנער המתבגר לגבש זהות עצמית, ולענות לעצמו על השאלה, מי אני?

הנער מנסה לגבש לעצמו תשובה אמיתית על השאלה מי הוא באמת? ללא התחשבות במוסכמות החברה. אולם הניסיון הזה מביא את הנער למצוקה לא מודעת, משום שדווקא בתקופה זאת הוא זקוק לאישורה של החברה שהוא "בסדר", יהיה קשה לו מאד לסטות הצידה ממוסכמות החברה.

התהליך החינוכי הינו תהליך ארוך, אך בסופו ניתן להגיע עם הנער למקום פנימי חדש. הוא מבין את המושג "אחריות". זוהי זכות, וגם חובה, להבין את עצמו ואת המניעים להתנהגותו – ורק אז להחליט החלטות שיש בהן בחירה!

חשוב שנבין: רק כאשר האדם מבין שיש לו אחריות על חייו, אפשר לצפות לשינוי ביכולת שלו.

השלב הראשון: בניית אמון.

יש לכוון את הנער ולעזור לו להבין את עצמו, למצוא את המניעים שלו, ואת הגורמים המשפיעים עליו.

התועלת החשובה בשלב הזה: אנו נותנים לו את הכלים ואת היכולת לעשות שינוי מהותי בהתנהגותו. השינוי הזה יהיה יצירה עצמית שלו. וכתוצאה מכך – השינוי הזה יהפוך לחלק בלתי נפרד מהאופי שלו.

השלב השני: להביט פנימה.

רוב האנשים אינם מתבוננים אל תוך עצמם. יש אנשים שהתבוננות הזאת נראית להם מוזרה. ויש שמפחדים וחוששים ממה שימצאו בתוכם ובפנימיותם.

תפקידנו כמחנכים לשנות את המצב הזה. עלינו לגרום לעצמנו ולתלמידנו, להבין כי כניסה פנימה והתבוננות בתהליכים הרגשיים שעוברים עלינו, עשויה לתרום להצלחתנו – הצלחתם. זה ישפר את הסיכוי שלנו להגיע ליעדים הרוחניים והגשמיים אליהם אנו שואפים.

שום דבר רע אינו קורה כאשר האדם נחשף לעצמו ולרגשות מוזרים הפועמים לעיתים בקרבו. אדרבה – ההכרה בהם, היא השלב הראשון בדרך לפתרונם. יכולים לעלות רגשות מפחידים שיש בהם כעס או רגשות אשם, ובעקבות זאת אף תחושת מועקה שקשה לתת לה ביטוי מילולי.

עלינו לדעת – רגשות אלו מפחידים, רק במידה ואינם מעובדים. אמנם נוצר זעזוע פנימי מאיזה רגש של כעס כלפי אדם שאוהבים או מאיזו תחושה מפחידה של חטא, אך האמת היא: כי רגשות הם זמניים, חולפים, משתנים ומתהפכים. שנאה - היא צד מסויים של קשר ובו גם – אהבה! כעס – הוא צד מסויים של אכפתיות. ככל שנהיה יותר ויותר מודעים לעצמנו ולמקור של הרגשות שלנו – נוכל לשלוט בהם, לשנות אותם, ולהפוך אותם למקור כוח חיובי!

יהי רצון שנזכה להבין את הכוח שיש לנו בידיים, ונראה איך שיש עניין שיתהפך הכל לטובה! ונהפוך את הקשיים למקור של כוח ואור לנו ולכל הסובבים אותנו, אמן.

חינוך הילדים לאורו של חודש אלול.

השבוע נדבר על הנושא של חינוך הילדים לאורו של חודש אלול – ימי הרחמים והסליחות.

בימים אלו ה' יורד לעם ישראל ברחמיו וברוב חסדיו קרוב מאד כמו שנאמר בפסוק "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", ה' אומר לנו תדרשו אותי אני עכשיו נמצא כאן, תקראו אותי בימים אלו כאשר אני קרוב אליכם מאד. ה' יתברך קורא לנו ומבקש שנתפלל אליו, שנתחבר אליו, זה כל מה שהוא רוצה מאיתנו. ברגע שיהודי מבקש את ה' ומשתוקק להיות קרוב אליו – זוהי תכלית הבריאה. זהו כוחו ועניינו של חודש אלול, לקרב את הלבבות לאבינו שבשמים.

כן הוא בחינוך הילדים. זהו חודש של קירוב לבבות. ניתן ורצוי מאד לעבוד על כך בבית עם כל בני המשפחה. העבודה על קירוב לבבות בין כותלי הבית יש בה כמה היבטים והשלכות חשובות.

מהבחינה של התחזקות בבית:

בחודש הזה אפשר לקחת את הילדים לבית הכנסת. לתפילה ולאמירת הסליחות.

בימים אלו ניתן לעבוד על יצירת אווירה של חסד ורחמים בבית.

אלו ימים של קירוב לבבות וכל כן יש לחנך את הילדים להרגיש את המתיקות באמירת ברכות בכוונה. ניתן להתחיל אפילו בברכה אחת ביום, באיזו ארוחה משותפת לכל בני הבית. ההורה יכול להוות דוגמא אישית לברך את הברכה בישוב הדעת, בהתלהבות, בכוונה, ובעיקר שהברכה תהיה בקול רם, כדי שכל בני הבית יאזינו ויפנימו כיצד ניתן להתפעל ולהתקדש בברכה אחת ויחידה. בעקבות אותה ברכה שנאמרת בשמחה ניתן להכניס את כל בני הבית לחוויה רוחנית, למעמד של הודאה ונתינת שבח לבורא עולם. כך הילדים יפנימו בדרכי נועם מהי חשיבותה של הברכה, ויתחילו אף הם בחודש קדוש זה להודות ולשבח את ה' יתברך שמו.

מהבחינה של קירוב לבבות בין האחים בבית:

אלול הוא חודש של סליחה וכפרה מאת אבינו שבשמים. ובכזאת אווירה אנו צריכים לחיות בבית. להשרות אווירה של מחילה ואי הקפדה בין ילדים להורים, בין איש לאשתו, בין שכנים ובין קרובי המשפחה. עלינו לדאוג בכנות לומר משפטים של סליחה מעומק הלב על כל מיני הקפדות או טענות שהיו לנו במשך ימות השנה. והכי חשוב לומר זאת מעומק הלב!

יש להסביר לילדים כמה שמחה יש בפמליא של מעלה כאשר ילד יהודי סולח לחבירו מעומק הלב, ה' מביט בנו בשמחה ומתמלא ברחמים גדולים על עם ישראל, הילדים שלנו אחר שיחושו כזה מעמד מרומם ונפלא של טקס בקשת סליחה וטקס מחילה, הם מאד ירצו לסלוח אחד לשני. אפילו שבעיני ההורים אותה סליחה נראית על משהו קטן ועל איזו הקפדה פעוטה כלשהי – אך כמה חינוך יש בדבר כאשר כבר מגיל קטן האדם מתרגל למחול ולסלוח על עוול שנעשה לו. בעזרת ההורים לומד הילד מה זה לדון לכף זכות. לראות את החיובי שבכל דבר וענין. דברים אלו ידרבנו אותנו ההורים לסלוח על דברים גדולים שנראים לנו קשים לסליחה וכפרה – הכל למען חינוך הילדים!

מהבחינה של קירוב לבבות בין הורים לילדים:

בימים אלו כדאי לעבוד בבית על אווירה טובה בין ההורים לילדים, נעבוד במרץ על אהבה אמיתית. שהאוויר בבית יהיה ספוג אהבה והשתתפות כנה ברגשות הזולת. נשתדל להתאפק מול הילדים. כי איפוק הוא כוח! לא נעיר להם על כל דבר, וגם כשנראה צורך להעיר- נעשה זאת מתוך אהבה. כחל המטרה שהילד ידע לגמרי כי אנו אוהבים אותו מאד, הוא חייב לחוש ממש את אהבתנו אלו, וכל המטרה שאנו מחנכים אותו היא רק לטובתו בלבד, לא בשביל שנרגיש על הגובה כי גידלנו ילד מחונך, אלא להיפך, שהילד יחוש כי הוא אהוב עלינו וירצה ללכת בדרך הטובה כפי שהוא רואה את הוריו חיים בדרך התורה בשמחה.