ספר פרי עץ חיים - שער קריאת שמע שעל המיטה - פרק יא
והנה נודע, כי האדם לפעמים חטא בהשחתת שז"ל או שראה קרי לאונסו, ומכל בחינות אלו נבראים מזיקין ורוחין. והנה הקריאת שמע על המיטה, הוא חרב ההורגת אותן מיני מזיקין, על זה נאמר וחרב פיפיות בידם, וארז"ל שהורג אדם ע"י קריאת שמע בלילה, שיעור רב מהם, כנזכר בזוהר פ' בלק ע"פ לא ישכב עד יאכל טרף. והנה יכוין האדם, כי יש בקריאת שמע רמ"ה תיבין, (245 תיבות) לכן אחר שמשלים קריאת שמע, יכוין בג' תיבות, שהם: ה' אלהיכם אמת, ויחזור לאומרו פעם ב', ויושלמו רמ"ח תיבות:
וכשיאמר ק"ש, שמע ישראל, יכוין שהם ו' תיבות, ועם הרמ"ח שיש מן ואהבת עד סוף ק"ש, הרי רומח, להרוג בהם המזיקין.
(לכוונה המלאה עיין בסידור הרש"ש זיע"א).
וגם צריך לדעת כי הרוחניות של האדם מורכבת מחמישה פרטים: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, - הנפש שהיא המהות שמתגלה בעולם הזה הגשמי היא הניצוץ שנקרא מלכות (תורה שבעל פה) שירדה בעת "שבירת המלכים" (מאמרים רבים בענין אפשר למצוא בספר "עץ החיים לרבי חיים ויטאל מפי האר"י הקדוש), וזו הנפש מתבררת ע"י אבא ואמא של בעל הנפש, מקורה של הנפש הזו מגיעה מעולם העשיה הרוח מעולם היצירה הנשמה מעולם הבריאה החיה מעולם האצילות והיחידה מעולם הראשון. (זה בתמצית כוללת ולא מבוארת, לצורך המאמר הזה, די לנו בזה).
כל זיווג הינו מפגש שני פרטים שתוצאותו הינו פרט שלישי, הזווג הינו ברור שמפריד את הצריך מהלא צריך, כמו אוכל שבגשמיות יש בו חלק שהגוף צריך ומה שאינו צריך הגוף מפריש, גם ברוחניות באוכל ובכל זווג אחר מבררים את הטוב – הצריך, מהרע – הלא צריך.
נטילת ידיים ליד המיטה: – יד ימין נקראת – אבא, יד שמאל נקראת – אמא, כאשר מתעורר האדם אחרי שנת קבע בלילה, הידיים שעסקו בלילה בברור הנפש של אותו יום (כל יום הוא בן חדש שמביא האדם לעולם) נטמאו, הטומאה הזו קשה במיוחד, לכן יש לטהרם ע"י נטילת ידיים בתחום היחיד של האדם ארבע אמות, וליטול מתוך נטלה שהוכנה לפני השינה מידיים נטולות (כידוע שצריך ליטול ידיים ממי שנטל, ואם המתעורר לא יכין לעצמו נטלה בלילה שלפני, הרי הוא נוטל ידיים ממי שלא נטל) שלוש נטילות לכל יד לסירוגין ללא ברכה, כל יציאה מרשות היחיד תפזר את הטומאה והיא הגורמת לצרות גדולות בבית ומחוץ, אזי הנפש – הניצוץ – נקי והוא הניצוץ שאותו בונה האדם בכל עבדותו בקודש באותו יום.
תפילה בנץ החמה -
למה חוט של חסד נמשך על המתפלל בה ?
העולם הגשמי מתנהג כפי העולם הרוחני, השמש נמשלה לקב"ה, וכאשר מתחילה ההשפעה של יום חדש, מתחיל אור קטן מעין חוט מצד החסד מיד בנץ החמה, לאחר מכן אור החמה גדול מאוד וזהו אור של שבירת הכלים, אור שאין אדם יכול לסבול, כפי האדם שאינו יכול להסתכל בשמש לאחר זריחתה ישירות, אך בעת זריחתה יכול להסתכל מבלי להסתנוור, וזה משל למעלת תפילת הנץ, ומשיכת חוט של חסד לאותו היום, ויבדוק כל אדם וישמע מכל אלו שמתפללים יום יום בנץ החמה כיצד חייהם הרבה יותר טובים, מלאי שמחה ומחוסרי דאגות, והכוונה היא לאותם הקבועים בתפילת הנץ, (לא לאלו שנפלו ממיטתם ביום מסויים), ובמיוחד בימי החורף שזמן הנץ הוא מאוחר יחסית, עשה רצונו שיעשה רצונך.
(ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ
כפי אבינו הראשון, שבעבורו נברא העולם, לכל מצוה השכים בבוקר וחובש את החומר, משמע סוגר את תאוות החומר הגשמי המבקש עוד שעה, דקה להתכרבל מתחת לשמיכה, בתולדות החסידים והצדיקים המספרים על מלחמתם ביצר הרע חוזר הסיפור על התעוררות היצר הרע ברגע שהאדם רוצה לקום ממיטתו לפני עלות השחר, להעיר השחר, לעסוק בתורה, להתפלל בנץ החמה, והנה היצר הרע מוכן ומזומן ומשכנע את האדם שלא לקום, שלא להיות חסיד, שלא להחמיר, אמר לו הצדיק ליצר הרע, הנה אני קם ומשאיר לך מיטה רק עבורך, או איך זה שהתעוררת לפני. ועוד מאבקים מסוגים שונים.
עדויות רבות מבני דורינו אומרים שלאחר תקופת הסתגלות יש סייעתה דשמייא, והקב"ה מעיר ומעודד את הרגיל לקום לעבודתו יתברך, ועוד מעלת לימוד התורה בלילה אין לה כל תחליף, "אין חדש תחת השמש", אומר הזוהר הקדוש כי גלגל החמה מרעיש, בני אדם וחיות הערים בזמן השמש מרעישים בעולם, ואזי אי אפשר לחדש חידושים, אך כשאין שמש, בלילה אזי יש שקט באויר, דממה, ואז אתה צפון בבית מדרש, או בבית ועוסק בתורה, חידושי תורה עצומים מתגלים לך, הקב"ה אומר "חברים מקשיבים לקולך", חדוות הלימוד, שמחה ואהבה לבורא יתברך, ולאחר מכן אתה רץ למקווה טהרה (ב"ה בכל רחוב יש מקווה, חם, קר, מקלחת) מטהר עצמך, "זה אלי ואנוהו", מגיע בעשרה הראשונים המקבלים פני שכינה הנמצאת בבית הכנסת, מניח תפילין בנחת (רש"י ורבנו ת"ם), קורא את הקורבנות שהם הכנה לתפילה, מזמורים לזמר כל העריצים המפריעים, לקבל עול מלכות שמים בנחת, בשמחה, ולעמוד לפני הקב"ה בתפילת 18, שהיא סיבת היותנו בעולם הזה, לתקן השכינה הקדושה, ואז להכנס לעולם האצילות שם "לא יגורך רע", אין מחשבות זרות, אין טמטום חושים, אין שום מחשבה לבד דביקות בבורא ובתכלית, ואת כל זה יכול להשיג כל יהודי ירא שמים הנוהג כפי ההנהגות האלו, וזו עדות של רבים מבני דורינו שזוכים לתפילה זכה ורואים פירותיה מיד.
מצוות מלוה מלכה
אמרו רז"ל כי עצם ששמה "לוז" יש בגוף אדם במעלה עמוד השדרה, במקום הנחת ד' של תפילין מאחורי הראש, שהיא העצם שממנה יבנה הגוף הנצחי בתחיית המתים, ועוד אמרו שהעצם הזו ניזונה רק בסעודת מוצאי שבת, מלוה מלכה, ואין שולט בה היצר הרע ולא מלאך המוות.
והסיבה כי חטא עץ הדעת טוב ורע נעשה ביום השישי, אז אכלו אדם וחוה את הפרי של עץ הדעת ובאכילה הכניסו את היצר הרע (כותנות עור - רוע), ואת המוות, אבל העצם הזו הקטנה והנצחית לא אכלה כי מזונה הוא רק במוצאי שבת ולכן ממנה יקום הגוף הנצחי ללא יצר הרע וללא מוות, וזו חשיבות סעודת מלווה מלכה.
דף קצ''ה ע"ב /קצ"ו ע''א - פרשת בלק
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אֲרֵימִית יְדַי בִּצְלּוֹ לְקַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא....אָתָא רִבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ:
בגלל אורך המאמר הבאנו רק התרגום וההסבר
תרגום: הוּא שָׂם עַצְמוֹ יַחַד עִם עֲבָדִים, שֶׁכָּתוּב (תהלים קכג) הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם. וְכָתוּב (שם פו) הוֹשַׁע עַבְדְּךָ אַתָּה אֱלֹהַי. שָׂם עַצְמוֹ עִם אוֹתָם שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ, שֶׁכָּתוּב (שם) שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ כִּי אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא. בְּכָל הָאַרְבָּעָה הַלָּלוּ שָׂם עַצְמוֹ דָּוִד הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הֵרַמְתִּי יָדִי בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ, אָסוּר לוֹ לָאָדָם לְהָרִים יָדָיו לְמַעְלָה פְּרָט לִתְפִלָּה, וּבִבְרָכוֹת וּבְתַחֲנוּנִים לַאֲדוֹנוֹ, שֶׁכָּתוּב (בראשית יד) הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, וּמְתַרְגְּמִים: הֵרַמְתִּי יָדִי בִּתְפִלָּה. שֶׁהֲרֵי בְּאֶצְבְּעוֹת הַיָּדַיִם יֵשׁ דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים.
וְכָעֵת כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, וְאוֹמֵר שֶׁכָּל מִי שֶׁאַרְבָּעָה אֵלּוּ יְסַדֵּר לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ בְרָצוֹן בְּתִקּוּן זֶה כָּרָאוּי, בְּתִקּוּן זֶה לֹא תַחֲזֹר תְּפִלָּתוֹ רֵיקָם.
בַּתְּחִלָּה עֶבֶד - לְסַדֵּר שֶׁבַח לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ וּלְזַמֵּר לְפָנָיו, וְזֶה בַּתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁלִּפְנֵי הַתְּפִלָּה.
אַחַר כָּךְ עֶבֶד לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עֲמִידָה, הוּא עֶבֶד שֶׁסִּדֵּר תְּפִלַּת אֲדוֹנוֹ.
אַחַר כָּךְ עֶבֶד אַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל כָּל תְּפִלָּתוֹ וְהָלַךְ לוֹ.
וְעַל זֶה עָשָׂה עַצְמוֹ דָּוִד שָׁלֹשׁ פָּעָמִים בִּתְפִלָּה זוֹ עֶבֶד, שֶׁכָּתוּב
הוֹשַׁע עַבְדְּךָ אַתָּה אֱלֹהַי.
שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ.
וְכָתוּב (תהלים פו) תְּנָה עֻזְּךָ לְעַבְדֶּךָ.
הֲרֵי שָׁלֹשׁ פְּעָמִים צָרִיךְ לָשִׂים עַצְמוֹ עֶבֶד.
אַחַר כָּךְ לָשִׂים עַצְמוֹ תּוֹךְ אֵלּוּ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ, כְּלוֹמַר בַּיִּחוּד שֶׁל שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל מִי שֶׁשָּׂם כָּךְ רְצוֹנוֹ בְּזֶה הַפָּסוּק, נֶחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ מָסַר עַצְמוֹ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם.
לְאַחַר שֶׁשָּׂם עַצְמוֹ עָנִי, בִּזְמַן שֶׁנִּכְנָס וְדוֹפֵק עַל פְּתָחִים שֶׁל רוּמֵי מְרוֹמִים, כְּשֶׁאוֹמֵר אֱמֶת וְיַצִּיב (וְסוֹמֵךְ) גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, לִהְיוֹת בִּתְפִלַּת עֲמִידָה שְׁבוּר לֵב עָנִי וּמִסְכֵּן. וְלָשִׂים רְצוֹנוֹ לְהִכָּלֵל בְּתוֹךְ הָעֲנִיִּים בְּשִׁבְרוֹן לֵב בִּנְמִיכוּת נֶפֶשׁ.
לְאַחַר שֶׁשָּׂם עַצְמוֹ בְּתוֹךְ חֲסִידִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה לְפָרֵשׁ חֲטָאָיו, שֶׁכָּךְ צָרִיךְ יָחִיד בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה בִּשְׁבִיל לְהִתְדַּבֵּק בַּיָּמִין שֶׁפְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים, אָז נִקְרָא חָסִיד. הֲרֵי אַרְבָּעָה אֵלֶּה כָּרָאוּי.
מִי כּוֹלֵל כָּל אֵלֶּה? אוֹתוֹ שֶׁצָּרִיךְ לִכְלֹל אוֹתָם, וְזֶהוּ עֶבֶד שֶׁכּוֹלֵל אֶת כָּל הַשְּׁאָר. שְׁלֹשָׁה עֲבָדִים הֵם בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, וְכֻלָּם אֶחָד. וַעֲלֵיהֶם כָּתוּב (שם קכג) הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם וְגוֹ'. בֵּין עֶבֶד לְעֶבֶד הֵם אוֹתָם אֲחֵרִים. בֵּין עֶבֶד רִאשׁוֹן לְעֶבֶד שֵׁנִי יֵשׁ לוֹ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל יִחוּד קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ, וְלָשִׂים עַצְמוֹ עָנִי וּמִסְכֵּן בִּתְפִלַּת עֲמִידָה, וְלָשִׂים עַצְמוֹ בְּתוֹךְ חֲסִידִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. עֶבֶד שְׁלִישִׁי לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם וְסִדֵּר הַכֹּל.
לָמַדְנוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁמְּסַדֵּר בֶּן אָדָם כָּל אַרְבָּעָה הַסִּדּוּרִים הַלָּלוּ בִּרְצוֹן הַלֵּב, נוֹחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּפוֹרֵשׂ יְמִינוֹ עָלָיו, בְּאוֹתוֹ עֶבֶד שְׁלִישִׁי, וְקוֹרֵא עָלָיו וְאוֹמֵר לוֹ עַבְדִּי אַתָּה, שֶׁכָּתוּב (ישעיה מט) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. וַדַּאי תְּפִלָּה שֶׁל אָדָם זֶה לֹא תַחֲזֹר רֵיקָם לְעוֹלָמִים. בָּא רַבִּי אַבָּא וּנְשָׁקוֹ.
הסבר: תפילה היא העבודה שבלב, עבד המעלה את המלכות הקדושה עם כל ניצוצות הקדושה של אותו יום לעולם האצילות כפי שאמר האר"י הקדוש זיע"א בשער הכוונות - דרושי תפלת השחר דרוש א: ונבאר עתה כללים שיש בסדר תיקון תפלת השחר דע כי מן תחילת התפלה עד ברוך שאמר הוא עולם העשיה ומברוך שאמר עד יוצר אור הוא עולם היצירה ומן יוצר אור עד סוף ברכת אבות הוא עולם הבריאה ושאר כל העמידה הוא עולם האצילות: עכ"ל: העבד הוא המתפלל שסוחב על עצמו את ניצוצות הקדושה ואת המלכות ועולה מעולם לעולם כפי הסדר, בעולם העשיה אוסף ניצוצות הנפשות, בעולם היצירה ניצוצות הרוחות ובעולם הבריאה ניצוצות הנשמה ומעלה את כולם לעולם האצילות יחד עם עצמו וזה הנקרא "מעלה מ"ן" (מיין נוקבין) שגורם להשלמת הייחוד של אותו יום בין המלכות שהושלמה בתפילת העמידה ובין פרצוף "זעיר אנפין", (כנסת ישראל והקב"ה) תחושת "אני עבד" צריכה להיות בפנימיות של המתפלל, אין זמן ואין מקום למחשבות אחרות, כל מהותי היא דביקות, מסירות נפש אמיתית לעשות רצון קונו, לשמח את הקב"ה בעבודתו, למסור נפשו באמת ולראות בעיני רוחו במילת "אחד" של שמע ישראל - ארבע מיתות בית דין - סקילה, שריפה, הרג וחנק.
בכל בקשותיו בתפילה ישים עצמו עני המחזר על פתח המלך. ולחבר עצמי לקו הימין שהוא החסד להיות חסיד, משמעו להיות נקי מעבירות ולהחמיר במצוות, ולכן אמר שבשומע תפילה יתוודה על כל חטאותיו וינקה עצמו, ארבעת דברים אלו: עני, עבד, מוסר נפש, חסיד. גורמים לאדם להתפלל בכוונה ובלי מחשבות זרות ומבטיח רבי אלעזר שתפילתו לא תחזור ריקם.
|