עָנָן גָּדוֹל דָּא, אִיהוּ עֲנָנָא דְּחַשׁוֹכָא, דְּאַחֲשִׁיךְ כָּל עָלְמָא. תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין עֲנָנָא לַעֲנָנָא. הַהוּא עֲנָנָא (דף ר''ג ע''ב) דִּכְתִּיב (במדבר י) וַעֲנַן יְיָ' עֲלֵיהֶם יוֹמָם. (במדבר יד) וַעֲנָנְךָ עוֹמֵד עֲלֵיהֶם. (ויקרא ק''ג ע''א, ג' ע''ב) הַאי אִיהוּ עֲנָנָא דְּנָהִיר וְזָהִיר, וְכָל נְהוֹרִין אִתְחָזוּן גּוֹ הַהוּא עֲנָנָא. אֲבָל עֲנָנָא דָּא, עֲנָנָא חָשׁוּךְ, דְּלָא נָהִיר כְּלָל, אֲבָל מָנַע כָּל נְהוֹרִין, דְּלָא יַכְלִין לְאִתְחֲזָאָה קַמֵּיהּ.

גָּדוֹל, אֲמַאי אִקְרֵי גָּדוֹל, וְהָא זְעֵיר אִיהוּ. אֶלָּא גָּדוֹל אִיהוּ, כֵּיוָן דְּשַׁלִּיט. דָּבָר אַחֵר גָּדוֹל, הַהוּא חֲשׁוֹכָא גָּדוֹל, כֵּיוָן דְּכַסֵּי כָּל נְהוֹרִין וְלָא אִתְחָזוּן קַמֵּיהּ, וְאִיהוּ גָּדוֹל (נ''א שליט) עַל כָּל עוֹבָדִין דְּעָלְמָא.

וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, דְּהָא אֶשָּׁא דְּדִינָא קַשְׁיָא, לָא אַעְדֵּי מִנֵיהּ לְעָלְמִין. וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, אַף עַל גַּב דְּכָל הַאי קַיְּימָא בֵּיהּ, נֹגַהּ לוֹ סָבִיב. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, דְּאַף עַל גַּב דְּלֵית סִטְרָא דָּא, אֶלָּא סִטְרָא (ס''ט ע''א) דִּמְסָאֳבוּ, נֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וְלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְדַחְיָיא לֵיהּ לְבַר. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה דִּמְהֵימְנוּתָא אִית לֵיהּ, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְאַנְהָגָא בֵּיהּ קְלָנָא. וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְמֵיהַב לֵיהּ חוּלָקָא, בְּסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁא דִּמְהֵימְנוּתָא.

רַב הַמְנוּנָא סָבָא, הָכִי אָמַר, וְכִי נֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וְאִצְטְרִיךְ לְאַנְהָגָא בֵּיהּ קְלָנָא, הַאי נֹגַהּ לוֹ, לְגוֹ אִיהוּ, וְלָא קַיְּימָא לְבַר. וּבְגִין דְּקַיְּימָא הַהוּא נֹגַהּ לוֹ מִגּוֹ, כְּתִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. מִתּוֹכָה דְּמַאן. מִתּוֹכָה דְּהַהוּא נֹגַהּ. כְּעֵין הַחַשְׁמַל: חָשׁ, מָל, הָא אוּקְמוּהָ, חֵיוָון דְּאֶשָּׁא (פ''א ע''ב) מְמַלְּלָא.

אֲבָל מִבּוּצִינָא קַדִּישָׁא שְׁמַעְנָא עָלָה רָזָא דְּרָזִין. כַּד עָרְלָה שָׁרֵי עַל קַיְּימָא קַדִּישָׁא לְסָאֲבָא מַקְדְּשָׁא, כְּדֵין הַהוּא מַקְדְּשָׁא, אִתְעַכָּב מִלְּגַלָּאָה רָזָא דְּאָת קַיָּימָא, מִגּוֹ עָרְלָה. וְכַד הַאי נֹגַהּ עָאל לְגוֹ, וְאַפְרִישׁ בֵּין עָרְלָה, וּבֵין מַקְדְּשָׁא, כְּדֵין אִקְרֵי חַשְׁמַל חָשׁ וְאִתְגַּלְיָא. מָל, מַהוּ מָל. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יהושע ה) מָל יְהוֹשֻׁעַ. רָזָא דְּאָת קַיָּימָא, אִתְעַכָּב מִלְּאִתְגַלָּאָה מִגּוֹ עָרְלָה.

וְאִית רָזָא אַחֲרָא, דְּהָא נְהוֹרָא דִּילֵיהּ, אִתְחָזֵי וְלָא אִתְחָזֵי, וְכַד אִתְגַּלְיָא חַשְׁמַל אִתְעֲבָּר נְהוֹרֵיהּ. אֲבָל רָזָא קַדְמָאָה, אִיהוּ בְּרָזָא דִּקְרָא כְּדְקָא יֵאוֹת, וְכֹלָּא שַׁפִּיר אִיהוּ, וְיָאוּת הוּא.

הֶעָנָן הַגָּדוֹל הַזֶּה הוּא עָנָן שֶׁל חֲשֵׁכָה שֶׁמַּחְשִׁיךְ אֶת כָּל הָעוֹלָם. בֹּא וּרְאֵה מַה בֵּין עָנָן לְעָנָן. אוֹתוֹ עָנָן שֶׁכָּתוּב (במדבר י) וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם. (שם יד) וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם. זֶהוּ עָנָן שֶׁמֵּאִיר וְזוֹהֵר, וְכָל הָאוֹרוֹת נִרְאִים בְּתוֹךְ אוֹתוֹ עָנָן. אֲבָל הֶעָנָן הַזֶּה הוּא עָנָן חָשׁוּךְ שֶׁלֹּא מֵאִיר כְּלָל, אֲבָל מוֹנֵעַ אֶת כָּל הָאוֹרוֹת שֶׁלֹּא יְכוֹלִים לְהֵרָאוֹת לְפָנָיו.

גָּדוֹל, לָמָּה נִקְרָא גָדוֹל, וַהֲרֵי הוּא קָטָן? אֶלָּא הוּא גָּדוֹל כֵּיוָן שֶׁשּׁוֹלֵט. דָּבָר אַחֵר גָּדוֹל - אוֹתוֹ חֹשֶׁךְ גָּדוֹל, כֵּיוָן שֶׁמְּכַסֶּה אֶת כָּל הָאוֹרוֹת וְאֵינָם נִרְאִים לְפָנָיו, וְהוּא גָּדוֹל (שׁוֹלֵט) עַל כָּל מַעֲשֵׂי הָעוֹלָם.

וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, שֶׁהֲרֵי הָאֵשׁ שֶׁל הַדִּין הַקָּשֶׁה לֹא זָזָה מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים. וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, אַף עַל גַב שֶׁכָּל זֶה עוֹמֵד בּוֹ - נֹגַהּ לוֹ סָבִיב. מִכָּאן לָמַדְנוּ, שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁאֵין זֶה צַד, אֶלָּא צַד שֶׁל טֻמְאָה - נֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וְלֹא צָרִיךְ לָאָדָם לִדְחוֹתוֹ הַחוּצָה. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁנֹּגַהּ לוֹ סָבִיב, צַד שֶׁל קְדֻשָּׁה שֶׁל אֱמוּנָה יֵשׁ לוֹ, וְלֹא צָרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ קָלוֹן, וְלָכֵן צָרִיךְ לָתֵת לוֹ חֵלֶק בְּצַד הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל הָאֱמוּנָה.

רַב הַמְנוּנָא סָבָא כָּךְ אָמַר, וְכִי נֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וְצָרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ קָלוֹן, הַנֹּגַהּ לוֹ הַזֶּה הוּא בִּפְנִים, וְלֹא עוֹמֵד בַּחוּץ. וּמִשּׁוּם שֶׁהַנֹּגַהּ לוֹ הַזֶּה עוֹמֵד בִּפְנִים, כָּתוּב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. מִתּוֹכָהּ שֶׁל מִי? מִתּוֹכָהּ שֶׁל אוֹתוֹ נֹגַהּ. כְּעֵין הַחַשְׁמַל - חָשׁ מָל, הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, חַיּוֹת שֶׁל אֵשׁ מְמַלְּלוֹת.

אֲבָל מֵהַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שָׁמַעְתִּי עָלֶיהָ סוֹד הַסּוֹדוֹת. כְּשֶׁעָרְלָה שׁוֹרָה עַל הַבְּרִית הַקְּדוֹשָׁה לְטַמֵּא אֶת הַמִּקְדָּשׁ, אָז אוֹתוֹ מִקְדָּשׁ מִתְעַכֵּב מִלְּגַלּוֹת אֶת סוֹד אוֹת הַבְּרִית מִתּוֹךְ הָעָרְלָה, וּכְשֶׁהַנֹּגַהּ הַזֶּה נִכְנָס פְּנִימָה וּמַפְרִיד בֵּין הָעָרְלָה לְבֵין הַמִּקְדָּשׁ, אָז נִקְרָא חַשְׁמַל, חָשׁ וְנִגְלֶה, מָל. מַה זֶּה מָל? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ה) מָל יְהוֹשֻׁעַ. סוֹד שֶׁל אוֹת בְּרִית מִתְעַכֵּב מִלְּהִתְגַּלּוֹת מִתּוֹךְ עָרְלָה.

וְיֵשׁ סוֹד אַחֵר, שֶׁהֲרֵי אוֹרוֹ נִרְאֶה וְלֹא נִרְאֶה, וּכְשֶׁמִּתְגַּלֶּה חַשְׁמַל, מָעֳבָר אוֹרוֹ. אֲבָל הַסּוֹד הָרִאשׁוֹן הוּא בְּסוֹד הַכָּתוּב כָּרָאוּי, וְהַכֹּל הוּא יָפֶה, וְנָאֶה הוּא.

בַּנֹּגַהּ הַזֶּה מְפַתֶּה אֶת הָאִשָּׁה לִטֹּל אֶת אוֹרָהּ, וְעַל כֵּן כָּתוּב, (משלי ה) וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. שָׂם אֶת אוֹתוֹ הָאוֹר כְּנֶגֶד הַבְּרִית, וּמִשּׁוּם כָּךְ מְפַתֶּה אוֹתָהּ וְנוֹטֶלֶת אֶת אוֹרוֹ. וְזֶהוּ הַפִּתּוּי שֶׁמְּפַתֶּה אֶת הָאִשָּׁה, שֶׁכָּתוּב נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְגוֹ'.

זה מול זה עשה הא-להים, עץ הדעת טוב ורע, הוא המשל לכל ההפכים שברא בורא עולם בעולמו, משל למראה שמראה את המציאות, אולם מה שמשתקף במראה הוא רק דמיון, מראה שאינו ממשות, כך עולם הטומאה מול הקדושה הוא רק דמיון אינו ממשי, הוא נועד רק לצורך עבודתו של האדם הקדוש לעולם הבא, הנצחי.

ועוד, הקב"ה נטע ושתל בעולם המדומה ניצוצות קדושה עוד בטרם החל מעשה בראשית הגשמי, ובחוקיו הכתובים בתורה הקדושה קבע כללים להוציא את ניצוצות הקדושה וגם ח"ו ההפך, בחטאים חוזרים ניצוצות לעולם הטומאה, בין עולם הטומאה לעולם הקדושה יש מקשר, המקשר הוא הגבול בין קודש להפכו, הנקרא קליפת נוגה שהיא לא קדושה ולא טומאה, אבל היא גם קדושה וגם טומאה, היא המעבר בין העולמות, ואחד הכללים החמורים בתורה היא לא לערבב בקליפת נוגה טומאה עם קדושה, כלאיים, שעטנז, שור וחמור, חלב ובשר, חול בקודש, ועל כך אמרו במדרש תנחומא (ראה למטה), מצוה גוררת מצוה, משמע כאשר מקליפת נוגה נמשך ניצוץ קדוש לעולם הקדושה, הניצוץ הזה מושך אחריו את הבא כמו שרשרת, והפך ח"ו מקליפת נוגה נמשך ניצוץ בעבירה לטומאה כך בשרשרת נמשכים ניצוצות לעולם הטומאה, ואלו המלאכים הנבראים הם הם הניצוצות שהעלה האדם מעולם הטומאה לעולם הקדושה, הם שכרו לעולם הבא. שני אדם ברא בורא עולם, אחד אדם דקדושה והשני בליעל, אדם דקדושה על ראש אדם בליעל, עקב אדם דקדושה על ראש הבליעל, שאמר בספר בראשית פרק ג (טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: והחיבור בניהם הוא קליפת נוגה, וקשורים זה בזה עד להפרדם בבוא היום הגדול במהרה בימינו, כך גם לשון הקודש לעומת שאר הלשונות, הנוגה המחברת את לשון הקודש עם שפות שאר העמים היא הארמית, שחציה קדושה וחציה טומאה, וזו הסיבה ששפה זו נבחרה לברר את הקדושה מהטומאה, בגמרא ובזוהר, זו השפה כאשר נגרסת במקורה ארמית מצליחה להכנס לתוך גוף הבליעל ולהוציא ממנו את ניצוצות הקדושה, ולכן יש לגרוס את הגמרא ואת הזוהר בשפה הארמית ולא כ"חדשנים" המתרגמים את הזוהר הקדוש ואת הגמרא ללשון הקודש, אין בגריסה זו כל תועלת, התרגום הנועד להבנה הוא נכון, אולם לתקון שקבעו חז"ל חייב לגרוס בשפת המקור. ולמדנו כי כפי מעשה הקב"ה בכל העולמות כך בריאת האדם הפרטי בו מתקיימים כל הכללים, קליפת נוגה באדם הינה הקו המקשר בין היצר הטוב והיצר הרע הם לא נפרדים כאשר אחד שולט השני נכנע וההפך, ולאדם ניתנה יכולת לנווט את היצר הטוב והיצר הרע הללו לתועלתו כפי שהוא בוחר, כל אחד מהיצרים יכול להיות לו לעזר או למכשול כפי בחירתו, ואתה בחרת! ידיעת תכלית הבריאה היא קדושה מוחלטת, והקדושה מושגת רק על ידי קיום חוקי הבורא יתברך שהוא אשר יצר הכל וקבע חוקי העולם.

 בגן עדן שני עצים מיוחדים אחד עץ הדעת טוב ורע והשני עץ החיים, הפך חיים מוות, נגזר מעץ הדעת, שהדעת היא סוד הבחירה, להבחין מה טוב ומה רע, על משל הפה שאדם מכניס אוכל הפה יודע מכח חושי הטעם אם האוכל הוא טוב לו או רע לו, האדם לא יאכל משהו שהוא לא "טעים". העץ קיים בכל אחד ואחד, האדם יודע בפנימיות שלו אם מעשהו טוב או רע, הוא השופט של עצמו בידיעה ובבחירה, יש מדרגות של ידיעה, ידיעה בהתבוננות פנימית וידיעה מלימוד, הידיעה בהתבוננות הינה הידיעה של עץ הדעת טוב ורע שהושרש בתוכנו מיום שאדם וחוה אכלו ממנו, ואילו מעץ החיים לא אכלו, והוא עץ החיים המלמד את הטוב והרע ואיך לבחור ולעשות את הנכון, טוב ורע אינם בהכרח הטוב והרע שהאדם מתכוון, אלא הטוב והרע בעיני השם, שהן המצוות, אדם לא נקרא מקיים מצווה כאשר מנדב מכיסו כסף לעני ואומר אני בן-אדם טוב נתתי משלי כי אני נדיב, אלא יתן צדקה ויאמר כי הקב"ה אשר נתן לי ממון, וציווה אותי לתת אזי נחשב לו לקיום מצווה, ישנן מצוות שאינן בעין בשרית נחשבות לטוב, כמו מצות הרגת שבעה עממין: שריפת עיר הנדחת ולהרג אנשיה: וכיוצ"ב, וישנן מצוות שאינן ברורות ולא ברור מה תועלתן, וזאת אפשר לדעת רק מלמוד התורה הקדושה שהיא עץ חיים, אשר רק נשמת ישראל דבוקה בו והיא בחירתו של הקב"ה לעתיד הנצחי בתום עבודת העולם הזה.