פרשת שמות

תיקון שובבים

(כב) שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:

ייסורים ללא תכלית משל עצמן, ייסורי ה"שבויים", אין מצוה חשובה יותר ממצות פדיון שבויים.

ישנן הנפשות הבלועות אותן נפשות שהחסירו בחייהן, ונדחו, אלו נפשות הדחויות – הם אורו של הקב"ה שנעטף בקליפה ונלקח למקום שבי, למקום הנחש, וכאשר אדם מוכן למסור את כל אשר לו, בין בחיים אלו ובין אחרים, לצורך הצלת אותן הנשמות הדחויות, ידע כי, ייסורים קשים יכולים לתקוף אותו, כי אלו הנשמות הן המחיות את הקליפות, וכל הייסורים, שהן מנת חלקן יפעלו על אותו האדם העוסק בהצלת ופדיון אותן הנפשות האומללות.

אך דעו לכם, אהוביי, כי אין זו בחירה של החומר או השכל החומרי, אדם מגיע להצלת ופדיון הנשמות הללו רק על ידי בחירת הנשמה הנעלמת שלו, כאשר אדם מטהר ומתחטא ומתקדש מתחיל להאיר, האור שלו הינו כמו פנס ביער, כל הברחשים והנחשים נמשכים/חוששים אל האור הזה, וזה שאמר דוד המלך ע"ה בספר תהילים פרק צב :

(ז) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת:

(ח) בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און להשמדם עדי עד:

אותם הקליפות, הרשעים מציצים ומסתכלים ורוצים לינוק מאור הקדושה, ואזי "להשמדם עדי עד", כי האדם הקדוש בכוח הקדושה מזמן אליו את הקליפות האחוזות וחיות מהנפשות הבלועות, וכאשר מתקרבים אליו יונק את הניצוץ הקדוש מתוך הקליפות ומרוקן את הקליפה ממקור חיותה.

ואז אחת משתיים, אם האדם חזק בקדושה הוא פודה את הנפש והקליפה נמוגה.

והפך, ח"ו, יונקים ממנו הקליפות והוא עצמו הופך לנפש שבויה, ותוצאות השבי מחשבות זרות, פחד, חרדה דכאון תאוות לא לו, חולשה בקיום מצוות ולימוד התורה וכו'.

ומה התיקון?

ישתבח שמו ויתברך בורא עולם, לא אלמן ישראל – שלח לנו שליחים, צדיקים שגילו לנו תיקון שובבים – שובו בנים שובבים – שורש "שובבים" – שבי, אותם בנים שבוים בקליפה, בכוחות הטומאה, בכפירה וכו' אותם צריך להשיב ע"י ימים מסוגלים שקבעו לנו כפי ראשי תיבות פרשיות השבוע – מפרשת שמות ועד פרשת משפטים:

שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים – ואלו הן פרשות שחרור העבדים – עם ישראל – ממצרים – כפי הנפשות השבויות במצרים, במקום הצר של בית סוהר הטומאה שאלו ימים המסוגלים לשחרר אותם.

איזה תיקונים עושים בימים אלו?

קו האמצע – תיקון מחשבה, שמירת הלשון -בימים אלו נקבעת תענית דיבור עולמית, כדאי לעקוב אחרי הודעה על התאריך, תיקון תאוות הלב, תיקון היסוד – מספר תיקונים (כל זרע שיצא שלא בקדושה – עונתה, פריה ורביה ולהישמר מהחטא), אפילו שיש תיקונים רבים שהאדם הפרטי במת לא עבר עליהם – יכול להיות שבגלגול קודם עבר עליהם, או מישהו בשורש שלו עבר עליהם והוא משחרר אותו מכלאו ושביו.

את התיקון עורכים במקומות רבים יש פירסומים על התיקונים, ומה צריך להכין לפני = כל התיקונים נעשים בתענית – ואם לא יכול, יפדה תענית במחיר של סעודת עני – אני חושב שזה בערך 20 ₪ לפדיון.

ספר ירמיה פרק ג

(כא) קוֹל עַל שְׁפָיִים נִשְׁמָע בְּכִי תַחֲנוּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי הֶעֱוּוּ אֶת דַּרְכָּם שָׁכְחוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם: - העבירות שבגללן מתארכת הגלות

(כב) שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ: - שבויי העבירות, הנמצאים בשבי הקליפה, יירפאו על ידי התיקון.

(כג) אָכֵן לַשֶּׁקֶר מִגְּבָעוֹת הָמוֹן הָרִים אָכֵן בַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ תְּשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל: גבעות – אלו הן אימהות ישראל – שרה, רבקה, לאה ורחל, ההרים הם האבות – אברהם יצחק ויעקב.

(כד) וְהַבֹּשֶׁת אָכְלָה אֶת יְגִיעַ אֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם: בשת היא הקיפה – הפך שבת קודש, היא שכלאה את נפשות ישראל.

(כה) נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ כִּי לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ: ע"י שנשכב בצום, תענית, תפילה ירפא שבויינו,,,אמן כן יהי רצון

זוהר פרשת שמות – תרגום – מעלת רבי שמעון בר - יוחאי

רַבִּי חִיָּיא הַגָּדוֹל הָיָה הוֹלֵךְ לְבַעֲלֵי הַמִּשְׁנָה לִלְמֹד מֵהֶם. הָלַךְ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, וְרָאָה פַּרְגּוֹד אֶחָד שֶׁהָיָה מַפְסִיק בַּבַּיִת. תָּמַהּ רַבִּי חִיָּיא. אָמַר, אֶשְׁמַע דָּבָר מִפִּיו מִכָּאן. שָׁמַע שֶׁהָיָה אוֹמֵר, בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים. כָּל הַכִּסּוּף שֶׁכּוֹסְפִים יִשְׂרָאֵל [מִלִּפְנֵי] מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תַּאֲוָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא מִתְרַחֵק, אֶלָּא בּוֹרֵחַ כִּצְבִי אוֹ כְּעֹפֶר הָאַיָּלִים. מָה הַטַּעַם? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵין חַיָּה בָּעוֹלָם עוֹשָׂה כְּמוֹ הַצְּבִי אוֹ כְּעֹפֶר הָאַיָּלִים. בִּזְמַן שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ, הוֹלֵךְ מְעַט מְעַט וּמַחֲזִיר אֶת רֹאשׁוֹ לַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ, וּלְעוֹלָם הוּא תָּמִיד מַחֲזִיר אֶת רֹאשׁוֹ לַאֲחוֹרָיו. כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אָנוּ גוֹרְמִים שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִבֵּינֵינוּ - יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּבְרַח כְּמוֹ הַצְּבִי אוֹ כְּמוֹ עֹפֶר הָאַיָּלִים, שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ וּמַחֲזִיר אֶת רֹאשׁוֹ לַמָּקוֹם שֶׁהִנִּיחַ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כו) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם. דָּבָר אַחֵר - הַצְּבִי, כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן, הוּא יָשֵׁן בְּעַיִן אַחַת, וְהָאַחֶרֶת הוּא נֵעוֹר. כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, עֲשֵׂה כְּמוֹ הַצְּבִי, שֶׁהִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. שָׁמַע רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר, אִם עֶלְיוֹנִים [פּוֹסְקִים] עוֹסְקִים בַּבַּיִת, וַאֲנִי יוֹשֵׁב בַּחוּץ?! בָּכָה. שָׁמַע רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, וַדַּאי שְׁכִינָה בַּחוּץ, מִי יֵצֵא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ, אִם אֲנִי אֶשָּׂרֵף - [כְּחוֹל] לֹא אֶשָּׂרֵף, שֶׁהֲרֵי הַשְּׁכִינָה מִחוּץ אֵלֵינוּ. שֶׁתִּכָּנֵס הַשְּׁכִינָה, וְתִהְיֶה אֵשׁ שְׁלֵמָה. שָׁמַע קוֹל שֶׁאוֹמֵר: עֲדַיִן לֹא נִסְמְכוּ הַסּוֹמְכִים, וְהַשְּׁעָרִים עֲדַיִן לֹא הֻתְקְנוּ, וּמִקְּטַנֵּי [וּמֵאָהֳלֵי] הַבְּשָׂמִים שֶׁל עֵדֶן, שֶׁכָּעֵת הוּא. לֹא יָצָא רַבִּי אֶלְעָזָר. יָשַׁב רַבִּי חִיָּיא, בָּכָה וְנֶאֱנַח. פָּתַח וְאָמַר, סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים. נִפְתַּח שַׁעַר הַפַּרְגּוֹד, לֹא נִכְנַס רַבִּי חִיָּיא. זָקַף רַבִּי שִׁמְעוֹן אֶת עֵינָיו וְאָמַר, מִזֶּה נִשְׁמָע שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לְמִישֶׁהוּ בַּחוּץ, וְאָנוּ בִּפְנִים?! קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן. הָלְכָה הָאֵשׁ מִמְּקוֹמָהּ עַד מְקוֹם רַבִּי חִיָּיא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נִיצוֹץ אוֹר הַקְּלִיטָה בַּחוּץ, שֶׁל הַמַּפְתֵּחַ וְאָנוּ כָּאן בִּפְנִים?! הִתְאַלֵּם פִּיו שֶׁל רַבִּי חִיָּיא. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס פְּנִימָה, הוֹרִיד אֶת עֵינָיו וְלֹא זָקַף רֹאשׁוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ, קוּם הַעֲבֵר יָדְךָ עַל פִּיו, שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ בָּזֶה, שֶׁלֹּא רָגִיל בּוֹ. קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וְהֶעֱבִיר יָדוֹ עַל פִּי רַבִּי חִיָּיא. פָּתַח פִּיו רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר, רָאֲתָה עֵינִי מַה שֶּׁלֹּא רָאִיתִי. הִזְדַּקַּפְתִּי שֶׁלֹּא חָשַׁבְתִּי, שֶׁטּוֹב לָמוּת בְּאֵשׁ שֶׁל זָהָב טוֹב שֶׁדּוֹלֵק. בְּמָקוֹם שֶׁזּוֹרְקִים שְׁבִיבֵי אֵשׁ לְכָל עֵבֶר, וְכָל שְׁבִיב וּשְׁבִיב עוֹלֶה לִשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁבְעִים מֶרְכָּבוֹת, וְכָל מֶרְכָּבָה נִפְרֶדֶת לְאֶלֶף אֲלָפִים וְרִבּוֹא רְבָבוֹת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְעַתִּיק הַיָּמִים שֶׁיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא, וְהַכִּסֵּא מִזְדַּעֲזֵעַ מִמֶּנּוּ לְמָאתַיִם וְשִׁשִּׁים עוֹלָמוֹת. עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם עִדּוּן הַצַּדִּיקִים, עַד שֶׁנִּשְׁמָע בְּכָל הָרְקִיעִים, וְכָל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וְכֻלָּם בִּזְמַן אֶחָד, תְּמֵהִים וְאוֹמְרִים: זֶהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שֶׁהָיָה מַרְעִישׁ הַכֹּל, מִי יָכוֹל לַעֲמֹד לְפָנָיו. זֶהוּ הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתֵחַ פִּיו לְהַתְחִיל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, מַקְשִׁיבִים לְקוֹלוֹ כָּל הַכִּסְאוֹת וְכָל הָרְקִיעִים וְכָל הַמֶּרְכָּבוֹת, וְכָל אוֹתָם שֶׁמְּשַׁבְּחִים אֶת רִבּוֹנָם. אֵין פּוֹתְחִים וְאֵין מְסַיְּמִים, כֻּלָּם נִמְצָאִים, עַד שֶׁלֹּא נִשְׁמָע (שֶׁיִּשְׁתַּמֵּעַ) בְּכָל הָרְקִיעִים שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה פִּתְחוֹן פֶּה. כְּשֶׁמְּסַיֵּם רַבִּי שִׁמְעוֹן לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, מִי רוֹאֶה אֵיזֶה שִׁירִים? מִי רוֹאֶה אֵיזוֹ חֶדְוָה שֶׁמְּשַׁבְּחִים לְרִבּוֹנָם? מִי רוֹאֶה אֶת הַקּוֹלוֹת שֶׁהוֹלְכִים בְּכָל הָרְקִיעִים? כֻּלָּם בָּאִים בִּשְׁבִיל רַבִּי שִׁמְעוֹן וְכוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לִפְנֵי רִבּוֹנָם, מַעֲלִים רֵיחוֹת שֶׁל בְּשָׂמִים שֶׁל עֵדֶן עַד עַתִּיק הַיָּמִים, וְכָל זֶה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן.

שער הפסוקים - פרשת שמות

ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את וגו':

ענין גלות מצרים, צריכים אנו לבארו במקום הזה, ובו יתבארו פסוקים רבים מפוזרים מזה ומזה. כבר נתבאר בפרשת ראה, במצות זכירת יציאת מצרים, סיבת הגלות שגלו ישראל בין האומות מה עניינם. ואמרנו, כי אדם הראשון היה כולל כל הנשמות, והיה כולל כל העולמות. וכשחטא, נפלו ממנו כל הנשמות ההם לתוך הקליפות, הנחלקות לשבעים אומות, וצריכים ישראל לגלות שם בכל אומה ואומה, ללקט שושני הנשמות הקדושות, שנתפזרו תוך הקוצים ההם. וכמ"ש חז"ל במ"ר, למה גלו ישראל בין האומות, כדי שיתוספו עליהם גרים וכו', והבן זה היטב:

ספר שמות פרק א (ה) וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם:

הנפש שהיא הרמה הנמוכה של הרוחניות משועבדת למצרים, לתאוות הגוף הגשמי, וכאשר זוכה האדם ל"רוח" מלשון "ותחי רוח יעקב", הרוחניות מקבלת תוספת כוח ומתחילה לזעוק ולצעוק לה' בספר שמות פרק ג (ז) וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו: ומיד שולח הקב"ה את הנ-שמה אותיות משה משער הנון שהיא הבינה הנקראת אהיה, ואין הנשמה רוצה להגיע אל העולם העכור הזה ביודעה כי הגוף סרבן, כופר, אינו רוצה בגאולה הוא רוצה תאוות החיים הגשמיים והנשמה מתעקשת להישאר בייחוד עם בוראה ואז מפתה הקב"ה את הנשמה בשמחה, בברכת הכהן, במידת החסד שיש בעולם התיקון בספר שמות פרק ד (יג) וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: (יד) וַיִּחַר אַף ה' בְּמשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ: והנשמה (משה) מנסה לשחרר את האדם לעבוד את בוראו, והיצר הרע, פרעה לא מכיר בשם הויה ב"ה וב"ש, הוא מכיר כוחות גשמיים, רוחניות ירודה, אפילו הנשמה מאירה לאדם ומראה לו ניסים, כפי שכל בעל תשובה חש בתחילת התשובה, קשה לו האמונה, קשה לו לחשוב כי הקב"ה ידאג לו ולפרנסתו, עדיין השוטרים (השוטים) אומרים לו בספר שמות פרק ה (כ) וַיִּפְגְּעוּ אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה:(כא) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ: אתה חייב "השתדלות", כוחות הטבע, מלכות הרשעה שולטת צריך להשמר, "ונשמרתם לנפשותיכם", וכו', מיד מרפים את בעל התשובה והוא הופך כמותם עבד לתאוות כבוד ממון וגוף, הוא שכח, בפרק ו (ט) וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה: השכיחו ממנו את התכלית שלשמה החל מעשה התשובה, הוא שכח את זעקות נפשו ממצולות, ממצרים לפתע תפסו אותו השוטרים ואומרים לו אל תגדל, תסלק את משה, את הנשמה, והנשמה מבקשת מבוראה לשוב אליו אינה מבינה מדוע הקב"ה לא מסלק את כל המפריעים לאדם להדבק בבורא כמותה, מדוע לא משמיד את המצרים מיד, בפרק ה (כב) וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: להפך, כל בעל תשובה יודע כי מרגע תחילת התשובה החלו: בעיות לא מוסברות בגשמיות, הפסד ממון, מחלות שונות, גירושין, ועוד צרות והוא שואל בפרק ה (כג) וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ: ומשיב לו הקב"ה הרי כל חייך חיית תחת שיעבוד היצר הרע, המצר לך, כעת הגיע הזמן להפרע ממנו בפרק ו (א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ: כוחה של הנשמה, כוח משה, התורה הקדושה תגרום ליצר הרע לימוג, להיחלש ואפילו להעלם בכוח מסירות הנפש של בעלי התשובה, הם מחמירים בכל, מוסרים נפש בכל כוחם, לומדים יומם ולילה, כי הם יודעים טבעו של היצר הרע, הם בורחים ממנו באישון לילה, בתקון חצות, הם רצים ללא הפסקה אחר הקדושה, אחר השכינה הקדושה, כל זאת כאשר הם לא נדבקים ברפיון של אלו שעדיין אחוזים בחיי העולם הזה, בתאוות הגשמיות, בכבוד וברדיפה אחר ממון, הם רודפים אחר הקב"ה. ובמקום הזה, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

בפרק ה (כב) וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: זוהר חלק ב דף כב/ב

אמר רבי יצחק, בשירותא דאתיהיב ליה ביתא, פקיד לה, כבר נש דפקיד לביתיה, ואמר כל מאן דבעי בלא דחילו, אוף הכי משה לביתיה קאמר ולא דחיל.: תרגום :אמר רבי יצחק בשרות שנתן לו ביתו (אשתו), פקד עליה, כאדם הפוקד על אשתו כל מה שרוצה בלא פחד, כך משה פקד על ארוסתו ולא פחד: כלת משה היא השכינה הנקראת שם א-דני, הוא בעלה של מטרוניתה לעתיד לבוא, במציאות הזו היא ארוסתו, והוא פוקד עליה כפי חתן על כלתו, אבל אז מתגלה אביה, הקב"ה ואומר לו, אני ה' (שם הויה), ולכן לא נענש על טרוניה זו כביכול, כי כל מעשי משה הם כפי אבותיו הקדושים היא להציל השכינה משביה, כפי אברהם אבינו בברית בין הבתרים כאשר זכה ע"י חתימה על הסכם עם ה"עיט" העוף המסואב, הטמא הס"מ כי כל זרעו בגשמיות יהיה תחת שליטת הטומאה כדי לזכות "בכל" שהיא השכינה הקדושה, תורה שבעל פה, כלת משה, לזכות לחיי נצח בעולם הרוחני, העולם הבא, וכפי יצחק העקוד שמסר נפשו על קדושת השם להוציא מהקבר את רבקה בתו של אל (בתואל), וכפי יעקב אבינו שמסר נפשו וגופו בשעבוד של עשרים שנים להוציא את רחל ולאה, ואת 12 שבטי יה מידי לבן הנבל, כך משה רבינו, שר התורה עמל להוציא כל ניצוצות הקדושה מידי התנין הגדול, פרעה, מידי המצרים ה"מצרים" לעם קודש. וכוונה טהורה זו מספיקה כדי לא להענש, כך דרכם של צדיקים בכל הדורות אין הם רואים טובת עצמם, אין להם "נגיעה אישית" בכל מעשיהם הם מייחדים שמו יתברך, אהבת בני ישראל לנגד עיניהם, מסנגרים עליהם בכל כוחם, מכירים בתכלית ומכירים בערך עצמם, עפר ואפר, "נחנו מה", מול "אין סוף" הקדוש ברוך הוא וברוך שמו, אולם מול אויביהם הם עצומים, וזאת יכול לעשות רק מי שזכאי, צדיק המקיים מצוות התורה ואז השכינה מגינה עליו בכל מעשיו.

זוהר חלק א דף צג/ב

(שמות ד כד) ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, למאן למשה, א"ל קב"ה וכי את אזיל לאפקא ית ישראל ממצרים, ולאכנעא מלכא רב ושליטא, ואת אנשיית מנך קיימא, דברך לא אתגזר, מיד ויבקש המיתו, תאנא נחת גבריאל בשלהובא דאשא לאוקדיה, ואתרמיז חד חיויא מתוקדא לשאפא ליה בגויה, אמאי חיויא, א"ל קב"ה את אזיל לקטלא חיויא רברבא ותקיפא, וברך לא אתגזר, מיד אתרמיז לחד חיויא לקטלא ליה, עד דחמת צפורה וגזרת לברה ואשתזיב, הה"ד ותקח צפורה צר, מהו צר אלא אסוותא, ומאי אסוותא, דכתיב ותכרות את ערלת בנה, דנצנצא בה רוח קודשא: תרגום: (שמות ד כד) ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, למי?, למשה, אמר לו הקב"ה אתה הולך להוציא את ישראל ממצרים ולהכניע מלך חזק ושליט, ואתה שכחת ברית שבנך לא נימול, מיד ויבקש המיתו, ערד גבריאל בשלהבת אש ושורפו, וציווה לנחש אש לנשוף עליו בגבו, למה נחש?, אמר לו הקב,ה אתה הולך להרוג נחש תקיף וגדול (פרעה), ובנך לא נימול, וציווה את הנחש להרגו, עד שראתה צפרה ומלה את בנה וניצל ככתוב ותקח צפרה צר מהו צר תרופה ומהי תרופה ככתוב ותכרות ערלת בנה שניצנצה בה רוח הקודש.

(מסבא רבי יצחק באנון ע"ה,

צפרה אותיות פה צר, שמלה את בנה בפה)

זוהר חלק א דף כח/ב

ועלייהו אתמר והנחש היה ערום מכל חית השדה וגו', ערום לרע, מכל חיוון דאומין דעלמא עעכו"ם, ואינון בנוי דנחש הקדמוני דפתי לחוה, וערב רב ודאי אינון הוו זוהמא דאטיל נחש בחוה, ומההיא זוהמא נפק קין, וקטל להבל רועה צאן, דאתמר ביה בשגם הוא בשר, בשגם זה הבל, בשג"ם ודאי איהו מש"ה, וקטיל ליה, ואיהו הוה ברא בוכרא דאדם. ועם כל דא משה בגין לכסאה על ערייתא דאבוהי נטל בת יתרו דאתמר ביה (שופטים א טז) ובני קיני חותן משה, והא אוקמוה אמאי אתקרי קיני, שנפרד מקין, כמה דאת אמר (שם ד יא) וחבר הקיני נפרד מקין, תרגום: ועליו נאמר והנחש היה ערום מכל חית השדה וגומר, ערום לרע, מכל חיות של אומות העולם עובדי כוכבים ומזלות, והם בני הנחש הקדמוני שפיתה את חוה, והערב רב הם הזוהמה שהטיל הנחש בחוה ומהזוהמה נולד קין ורצח את הבל שהיה רועה צאן ועליו נאמר בשגם הוא בשר, זה הבל, בשגם (345) ודאי שזה משה (345), (גילגולו של הבל), והרג אותו זה בכורו של אדם, וכדי לתקן את פגם האדם הראשון שהוא אביו התחתן משה עם בת יתרו שנאמר (שופטים א טז) ובני קיני חותן משה, ולמה נקרא קיני, שנפרד מקין, כמה שנאמר (שם ד יא) וחבר הקיני נפרד מקין: הסבר: קין תולדה של טוב ורע, נחש ואדם, יתרו קיבל את חלקו הטוב של קין לברר אותו ולקן אותו ע"י שסייע למשה שהוא הבל תיקן חלק זה ואף חזר בתשובה שלימה, לומר לך זה קין רוצח הראשון, יתרו שעבד כל העבודה הזרה האפשרית, הקב"ה קיבל תשובתו שאין דבר העומד בפני תשובה.

ספר הליקוטים - פרשת שמות - פרק ב

דע, כי פרעה הם אותיות פ"ה ר"ע. ומשה נתגדל בביתו, ובת פרעה לקחה אותו, ולכן בסיבת שהיא קליפת משה לכן נתגדל עמהם, ולזה היה משה אומר כי כבד פה וכו' כמה פעמים, ואיך אלך אל פרעה להוציא את בני ישראל. וזהו הסיבה שכשיצאו ישראל ממצרים ויצא פרעה אחריהם, נתדבק בערב רב וחטאו, וז"ש (שמות י"ג י"ז) ויהי בשלח פרעה את העם, מאותה יציאה שיצא פרעה לשלחם הדביק בהם הזוהמא. ולזה קראם משה (שם י"ג ג') עם קשה עורף, שהקושי היה להם מצד פרעה, לכן אמר מרע"ה (שם ל"ב ל"ב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך וכו' ואל אראה ברעתי, (במדבר י"א ט"ו) כי הערב רב היו קליפה שלו, שהוא היתה כוונתו לתקנם בהיותם שהם הרע שלו, וכשעשו את העגל ולא נתקנו, ולא נכנסו לארץ ג"כ, הוא מוכרח למות במדבר בח"ל כדי לתקנם, פי' לקבץ מהם החלק שבו שהיה מעורב בהם. ולכן נקראו ערב רב, פירוש, מהרב, שהוא משה. וע"י גלגולים יתוקנו עד ימות המשיח, ואז הוא יכנס עמהם לארץ. ולכהן מדין שבע בנות:

מדרש רבה שמות פרשה א פסקה כו

(כו) ויגדל הילד כ"ד חדש הניקתהו ואתה אומר ויגדל הילד אלא שהיה גדל שלא כדרך כל הארץ ותביאהו לבת פרעה וגו' היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאלו הוא בנה ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך ולפי שהיה יפה הכל מתאוים לראותו מי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו והיה פרעה מנשקו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול וכן הקב"ה אמר לחירם (יחזקאל כח) ואוציא אש מתוכך הוא וגו' וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה ואף מלך המשיח שעתיד ליפרע מאדום יושב עמהם במדינה שנאמר (ישעיה כז) שם ירעה עגל ושם ירבץ וגו' והיו שם יושבין חרטומי מצרים ואמרו מתייראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך מהם אומרים להורגו מהם אומרים לשורפו והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם הנער הזה אין בו דעת אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת אם יושיט ידו לזהב יש בו דעת והרגו אותו ואם יושיט ידו לגחלת אין בו דעת ואין עליו משפט מות מיד הביאו לפניו ושלח ידו ליקח הזהב ובא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון: ויש אומרים כי כשנגע בגחלת בכה, והביאו לו מינקת גויה וכשניסתה להניקו בחלבה הטמא ונכוה פיו ולשונו ונעשה כבד פה ולשון.

ענין שמו של אדם - שער הפסוקים - שמות

כבר הודעתיך ג' גלגולי משה, שנרמזו בג' אותיות שמו, והם מש"ה, והם נוטריקון 'משה 'שת 'הבל. והם ממטה למעלה, בסדר תולדותם. ואמנם לא נתקן עדיין במשה, רק ב' אותיות ראשונות של שת והבל, והם ש"ה שבמשה, ועדיין היו אותיות תבל מן שת והבל, חסרי התקון, עד הזמן הזה. ולכן נגלה אליו בלבת אש מתוך הסנה, לרמוז כי אלו האותיות של תבל שהם בלתי מתוקנים, ונתחלפו בצרוף לב"ת אש, על שם כח הדין, כי לא נתקנו בו עדיין. ואז נתבסם משה, ונתקרב אליהם, ולקחם ונשלם תקון שת והבל לגמרי במשה, שהוא גלגולו השלישי:

וסוד הענין הוא, כי אותיות שבשמות בני האדם, מורות, על בחי' הניצוצות של הנשמות (נלע"ד נפשות) הנתונות בו. ומי שהוא מגולגל, יש בו אותיות המורות על הניצוצות שנתקנו בו, והשאר חסרות ממנו, להורות, כי עדיין הם מעורבות בקליפה הנקרא רע. - ונסביר בע"ה, כי שמו של אדם הוא המהות הרוחנית שבו, לכל אות משמו יש משמעות רוחנית מיוחדת, שמו של אדם נקבע ע"י הקב"ה ונלחש לקובע השם במשפחה, כאשר מוסיפים לאדם אות או מחסירים אות משמו שניתן לו הרי שנוצר חסרון או יתר במהות הרוחנית שלו, כגון שלמה שהופך להיות שלומי, הרי נלקחה ממנו אות ה' שמצביעה על המלכות או על הבינה והוספו לו אות יוד ואות וו שמצביעות על מהות זכרית, זה למשל יכול לעכב את זיווגו, וכל קיצורי השמות ושמות החיבה הם גורמים לצרות ודינים בחיי האדם, צריך האדם להתעקש להקרא בשם שניתן לו בלידתו, גם צריך להזהר כאשר מציעים לאדם להוסיף אות או שם נוסף למיתוק דינים, חייב שהאדם המציע את השינוי להיות איש קדוש, יודע את תורת הסוד ותורת הגילגולים, שמו של אדם היא מהותו הרוחנית ותיקונו בעולם הזה לעולם הבא.

הזוהר הקדוש הוא אויר הנשמה, כפי שהגוף זקוק לאויר כך זקוקה הנשמה לזוהר הקדוש, וביחד עם קיום ההלכות והמצוות, לימוד כל פרד"ס התורה מסירות נפש מוחלטת לקיום ולימוד התורה בטהרה ובקדושה, נזכה לאורו של משיח צדק שיופיע במהרה בימינו. כמו שאמר: זוהר חלק ב' דף ב/א - פרשת שמות: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, (דניאל יב ג) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, והמשכילים, אלין אינון דמסתכלי ברזא דחכמתא, תרגום: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, (דניאל יב ג) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, והמשכילים אלו הם המסתכלים בסודות החכמה:, חכמת התורה הקדושה שהיא תוכנית הבריאה של כל העולמות וכל הנבראים, עם ישראל הנמצאים בשבי הקליפה הקשה, קליפת מצרים, שמד, רצח, עינויים וכל זאת מפחד הקליפה שיודעת כי עם ישראל הוא בנו של הקב"ה שבא להשמיד את הטומאה ולהאיר את כל העולמות באורו יתברך, וזאת ע"י מסירות נפשם להכנס למקומות הרוע, לקבל על עצמם ייסורים קשים בכדי לפדות את ניצוצות הקדושה שירדו לטומאה ומחיות את הטומאה, אלו הנפשות השבויות "הבנים השובבים", שחלקם נפל בחטא אדם ראשון, וע"י נח שהשתכר ובא בנו חם ולקח ממנו את הקדושה ופיזרם בזרעו שאחד מהם הוא מצרים, והן ע"י ידי כל אחד מישראל שחטא בפגם היסוד וילד בנים אומללים שהפכו להיות המזיקים שלו. ונשלח ממרום איש האלהי"ם משה רבינו נשמת ישראל, ומגלה לבני ישראל כי הם בניו של הקב"ה, ויש להם תכלית, ויש להם תורה, ובעל הבית האמיתי שלהם אינו פרעה, אלא הבורא בעצמו יתברך. כך גם בפרטות של האדם שגופו המצר על נפשו והופך אותה עבד לתאוותיו הגשמיות, מפחד שמא לא תהיה לו פרנסה, והקב"ה מערה עליו רוח קדושה והוא נזכר בתכלית ומתקדש, והמאבקים והנסיונות לא עוזבים אותו, וכאשר הוא משבר את התאוות ומוסר נפשו על קידוש שמו יתברך שולח הקב"ה את הנשמה שהיא הגואל הפרטי של האדם ואם זכה בנשמה הרי הוא בדרך לגאולה הפרטית, וזאת על ידי עסק התורה, פרד"ס התורה, רק כאשר יעסוק בכל הפרד"ס יזכה לנשמה הקדושה, כפי שאמר בתיקוני הזוהר כי הנפש עוסקת בפשט, הרוח עוסקת ברמז ובדרש ואילו הנשמה עוסקת רק בסוד, ואם לא עסק בסוד אזי לא זוכה לנשמה, שהיא אותיות נ - משה, גואל, שבא משער הנון שהוא הסוד.

ספר הליקוטים - פרשת שמות - פרק ב

ונחזור לענין. כי כבר ידעת מ"ש רז"ל ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם וכו', כי משה ובלעם הם סוד הדעת, זה בקדושה וזה בקליפה, ותחלה נתערבו הכל טו"ר, בעבור חטא אדה"ר והבל, ואח"כ נתקן ויצא משה בקדושה הטובה לבד, וזהו ותרא אותו כי טוב הוא, ונפרד ממנו בלעם, השקול כמותו בדעת הקליפה, וז"ס מ"ש (במדבר כ"ד י') ויודע דעת עליון. אמנם סוד דורו של משה נקרא דור דעה, כי כלם מסוד הדעת, וכנגדם הערב רב שהיו מהדעת דקליפה. פירוש, אותם הניצוצין דקרי, מה שהוציא אדה"ר בק"ל שנה כמ"ש במ"א, ועדיין לא היו מתוקנים, ומשה היה רוצה להוציאם קודם הזמן ולתקנם תיכף, ובשביל אלו היה הגלות של מצרים בסוד הדעת העליון, בסוד כמש"ל בסוד רד"ו שמה, כי ישראל וערב רב כולם מסוד הדעת, ולכן תמצא כי ערב רב בגי' דעת:

לפרטים - יוחנן באנון 0548464306

בכל לילה עולה הנשמה למעלה ליתן דין וחשבון.

האדם מורכב מיחידות רוחניות -
נפש היא הקשורה אל הגוף מיום היוולדו ועד תחיית המתים במהרה בימינו.
רוח - היא המקשרת את הנפש לנשמה, הרוח עולה ויורדת, היא מאירה את הנפש ע"י מצוות בין אדם לחברו ובין אדם לקב"ה.
נשמה - היא המקשרת את האדם לקב"ה - היא העולם הבא, היא מנהגת את האדם לתכליתו, היא יודעת את תכליתו של האדם, היא יודעת את כל סודות הבריאה והתורה על כל צדדיה.
בכל לילה עולים חלק מהנפש והרוח והנשמה להגיע אל עולם האצילות במקום שאין רע, שם הם מתחדשים, שם הם מקבלים שפע מהבורא.
לא כל אדם זוכה להגיע בכל לילה או בכלל אל עולם האצילות, יש הפרעות בדרך.
במדור זה נסקור בע"ה את דרושי הלילה ומה צריך אדם לעשות כדי לזכות לחידוש הרוחניות - מבחינת "המחדש בכל יום מעשה בראשית" ומה ההבדל בין הנותן ליעף כוח, ובין מלביש ערומים.
למאמר זה נאמר כי חשיבות הכנת השינה היא שתקבע כיצד תנהג הנשמה בלילה.
אחד הכללים והסגולות לשינה והתעוררות להתחדשות מלאה חיוניות וחיות ושמחה - היא קריאת שמע על המיטה.
בכל הסידורים יש סדר מדוייק מה לקרוא לפני השינה.
א. מחילה וסליחה לכל מי שפגע בנו - שאף אחד לא יענש בגללנו.
ב. מחילה מהבורא יתברך על טעויות שעשינו בין בכוונה ובין בשוגג.
ג. סדר קריאת שמע ישראל - כוונות הקריאה אני אכתוב בהמשך בע"ה.
ד. מזמורי הסגולות שמופיעים בסידור.
ה. וידוי אמיתי חוץ מסדר הוידוי - לדבר עם השם על כל מה שעבר עלינו היום, לשמוח במצוות שקיימנו, להצטער על פגיעות שפגענו ולקבל להבא להיות טובים עם עצמינו ועם הסביבה שלנו.

אחד, יחיד ומיוחד, השלם והבלתי מושג, ברוך הוא וברוך שמו שברא כל הנבראים בעשרה מאמרות, בעשר ספירות, בארבע עולמות שמו הקדוש, והחסיר מכל בריותיו הקדושים תרי"ג מצוות וענפיהן כדי לזכות אותם בשכר השלמת החסרון ע"י תרי"ג המצוות וענפיהן לעולם נצחי ומאוחד באחדותו. לכל אדם מישראל כתובת ובית, משפחה שורשית עליונה אחוזה בעץ החיים באחד מענפיו הקשורים לגזע שהם שלושת האבות הקדושים שיצרו מציאות שלושה קווים, ימין שהוא החסד, שמאל שהוא הגבורה, ואמצע המאחד את שתי הקצוות שהוא התפארת, ומהם השתלשלו 12 שבטים ולכל שבט תפקיד מיוחד בבניית בנין עד שהוא עולם השכר, עולם הבא. והקב"ה שופט צדק, שכל דרכיו משפט, צדיק וישר הוא, אין עוול אינו ניתן לשוחד או להטות משפטו. בא הזוהר הקדוש ממאור הקדוש רבי שמעון בר יוחאי ומלמד את האדם כיצד להגיע למשפט זכאי, מלמד את סוד התיקון, הזוהר הוא התורה שמלמדת את האדם איך לתקן את חסרונו ואת פגמיו שפגם בכל הגלגולים, היא תורת האצילות היא תורת העולם הנצחי המתוקן שמביאה את האדם להדבק לשורשיו העליונים, לדעת סוד תיקונו וביאתו לעולם הזה, בגוף הזה, למשפחה זו, לעיר זו במידות הטבועות בו וכו', וכאשר אדם עוסק בזוהר וחי את חייו על פי הזוהר הרי הוא מגיע לשורשיו העליונים והם מדריכים ומסייעים לו לתקן את חלק תרי"ג מצוות שהוא חסר, ולכל אחד חסרון אחר, לא דומה תיקון של פלוני לתיקון של אלמוני, וזאת יכול לעשות כאשר נדבק בדרך אבותיו בשורשיו העליונים, הזוהר מאיר באדם כאשר הוא מכין את עצמו ככלי לקבל השפע שנמצא בכח נשמתו, כאשר הוא הופך להיות סביל לרוחניות בטהרה, בשמירת ברית היסוד, ברית הלשון, וברית העיניים, מקיים הלכות קלה כחמורה בדרך מסורת מנהג אבותיו, שבטו, עדתו, מנהיג עצמו ובני ביתו לחומרות של קדושה וטהרה, נטילת ידיים ליד המיטה, תפילה בנץ החמה, לאחר טבילה במקוה טהרה, תפילה ללא קיצורים, תפילה בציבור קבוע וקדוש, במקום שאין מחלוקת, במקום שאין דיבורי חול במקום שפעיל בלימוד תורה, בתלמידי חכמים. וזה פרשת "במדבר" - גימטריה רמ"ח, כאשר האדם שם עצמו כמדבר, ריק מכל גשמיות, נאבק בכל כוחות הטומאה שהם הנחשים והעקרבים הנמצאים במדבר ומנסים למנוע ממנו לקיים רמ"ח מצוות עשה, שהם חרבות המקצצות בכוחות הטומאה ומשחררות את השכינה משביה ומעלה בכל מצוה ובכל תפילה את ניצוצות השכינה להיכל המלך לתקן אותה. וכאשר הוא מעלה את השכינה ומכוון כפי שמלמד הזוהר לייחד את השכינה הקדושה עם בעלה שהוא הקב"ה, אזי נפתחים לו כל שערי המלך והוא מבקש ומקבל כל צורכו להמשך בניית בנין עד נצחי לעולם הנצח, שכל רצונו של האדם יהיה שהקב"ה יזכה אותו בעוד מצוה, בעוד חסד, בעוד תפילה זכה, וכל שפע זה שמגלה לנו רשב"י ע"ה מצוי בזוהר הקדוש, וכאשר האדם מרגיל עצמו לחשוב "זוהר", לחיות "זוהר" אזי הכל זה זוהר ומאיר ומשמח ומדביק את האדם וכל סביבתו בשמחה של קדושה אותה הוא מעביר לבניו, ולבני בניו עד לגאולה ב.ב.א.כ.י.ר

בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁיּוֹצֵא בֶּן אָדָם לַדֶּרֶךְ, יְסַדֵּר תְּפִלָּה לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו שְׁכִינָה, וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא לַדֶּרֶךְ, וְיִמְצָא זִוּוּג הַשְּׁכִינָה לִגְאֹל אוֹתוֹ בַּדֶּרֶךְ וּלְהַצִּילוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיִּצְטָרֵךְ.

התורה מתקנת את מידות האדם

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְכִי יִשָּׂשכָר נִקְרָא חֲמוֹר? אִם מִשּׁוּם שֶׁהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, נִקְרָא לוֹ סוּס אוֹ אַרְיֵה אוֹ נָמֵר, לָמָּה חֲמוֹר? אֶלָּא אָמְרוּ, מִשּׁוּם שֶׁחֲמוֹר נוֹשֵׂא מַשָּׂא, וְלֹא בוֹעֵט בַּאֲדוֹנוֹ כְּמוֹ שְׁאָר הַבְּהֵמוֹת, וְאֵין בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, וְלֹא חוֹשֵׁשׁ לִשְׁכַּב בְּמָקוֹם מְתֻקָּן. אַף כָּךְ יִשָּׂשכָר, שֶׁהִשְׁתַּדְּלוּתוֹ בַּתּוֹרָה, נוֹטֵל מַשָּׂא הַתּוֹרָה, וְלֹא בוֹעֵט בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, וְאֵין בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, כְּמוֹ הַחֲמוֹר שֶׁלֹּא חוֹשֵׁשׁ לִכְבוֹדוֹ אֶלָּא לִכְבוֹד רִבּוֹנוֹ [רַבּוֹ]. רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ (אבות פ"ו) וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל.

התורה מצילה את האדם מרדיפה אחרי עולם החומר.

דָּבָר אַחֵר יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ וְגוֹ' - פָּתַח וְאָמַר, (תהלים כז) לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָע ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד. כַּמָּה חֲבִיבִים הֵם דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, כַּמָּה חֲבִיבִים אוֹתָם שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, לֹא פוֹחֵד מִפִּגְעֵי הָעוֹלָם, שָׁמוּר הוּא לְמַעְלָה, שָׁמוּר הוּא לְמַטָּה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכּוֹפֵת כָּל פִּגְעֵי הָעוֹלָם וּמוֹרִיד אוֹתָם לְעֹמֶק תְּהוֹם רַבָּה.

התורה מסלקת את כל המזיקים – חרדה, ידון, דכאון – הכל מסתלק בזכות תורה.

בֹּא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס הַלַּיְלָה, הַפְּתָחִים נִסְתָּמִים, וּכְלָבִים וַחֲמוֹרִים שׁוֹרִים וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם, וְנִתֶּנֶת רְשׁוּת לְהַשְׁחִית, וְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם יְשֵׁנִים בְּמִטּוֹתֵיהֶם, וְנִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים עוֹלוֹת לְהִתְעַנֵּג לְמַעְלָה. כְּשֶׁמִּתְעוֹרֶרֶת רוּחַ צָפוֹן וְנֶחֱלָק הַלַּיְלָה, הִתְעוֹרְרוּת קְדֻשָּׁה מִתְעוֹרֶרֶת בָּעוֹלָם, וְזֶה נֶאֱמַר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת.

אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם שֶׁעוֹמֵד בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וּמִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה. כֵּיוָן שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ בַּתּוֹרָה, אֶת כָּל אוֹתָם הַמִּינִים הָרָעִים הוּא מַכְנִיס לְנֶקֶב תְּהוֹם רַבָּה, וְכוֹפֵת אֶת הַחֲמוֹר, וּמוֹרִידוֹ בַּשָּׂרִים שֶׁתַּחַת הֶעָפָר שֶׁל זֻהֲמַת הַקֶּשֶׁר.

מִשּׁוּם כָּךְ יִשָּׂשכָר, שֶׁהִשְׁתַּדְּלוּתוֹ בַּתּוֹרָה, כּוֹפֵת אֶת הַחֲמוֹר וּמוֹרִיד אוֹתוֹ מֵאוֹתוֹ גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת, שֶׁהוּא עוֹלֶה לְהַזִּיק לָעוֹלָם, וְשָׂם מְדוֹרוֹ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, בֵּין זֻהֲמַת הַשָּׂרִים שֶׁבֶּעָפָר.

התורה מלמדת את האדם להיות – עבד לשם יתברך

בֹּא רְאֵה מַה כָּתוּב, וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב - זוֹ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה - זוֹ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל - לִסְבֹּל עֹל הַתּוֹרָה וְלִדְבֹּק בָּהּ יָמִים וְלֵילוֹת. וַיְהִי לְמַס עֹבֵד - לִהְיוֹת עוֹבֵד אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלִדְבֹּק בּוֹ וּלְהַתִּישׁ אֶת עַצְמוֹ בָּהּ.

הָרוֹצֶה לְהִנָּצֵל מִקְּלִפַּת הָעֵרֶב רַב מוּכְרַח לַעֲסֹק בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, כְּתֵּבַת נֹחַ שֶׁהִצִּילָה מֵהַמַּבּוּל

וְאִנּוּן עֵרֶב רַב רַשִּׁיעַיָּיא, [וְאוֹתָם הָרְשָׁעִים שֶׁמֵּהָעֵרֶב רַב] דְּיִתְקַיָּים בְּהוּ בְּהַהוּא זִמְנָא, [יִתְקַיֵּם בָּהֶם לִפְנֵי בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ הַכָּתוּב:] (דָּנִיֵּאל יב) יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים. [שֶׁאָז יִהְיֶה בֵּרוּר גָּמוּר בְּיִשְׂרָאֵל] יִתְלַבְּנוּ: אִינּוּן מָארֵי מִשְׁנָה. [אֵלּוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנֶה שֶׁיִּתְבָּרְרוּ עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה] וְיִצָּרְפוּ: אִנּוּן זַרְעָא קַדִישָׁא דִּשְׁאַר עַמָּא. [וְזֶרַע הַקָּדוֹשׁ שֶׁל שְׁאַר הָעָם יִתְבָּרְרוּ עַל יְדֵי מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וּצְדָקָה] הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (זְכַרְיָה יג) וּצְּרַפְתִּים כִּצְּרוֹף אֶת הַכֶּסֶף. [דְּהָיְינוּ עַל יְדֵי כֶּסֶף שֶׁנּוֹתְנִים לִצְדָקָה] וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים, אִנּוּן עֵרֶב רַב. [וְאֵלּוּ הָעֵרֶב רַב יָצְאוּ מִכְּלָל יִשְׂרָאֵל]

וְהַמַשְׂכִּילִים יָבִינוּ (דָּנִיֵּאל יב), אִנּוּן מָארֵי קַבָּלָה, [וְהַמַּשְׂכִּילִים הֵם אֵלּוּ שֶׁעוֹסְקִים בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה] דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (דָּנִיֵּאל יב) וְהַמַשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. אִלֵּין אִנּוּן דְּקָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּזֹהַר דָּא, דְּאִקְרֵי סֵפֶר הַזֹּהַר, [אֵלּוּ הֵם הַצַּדִּיקִים שֶׁעוֹסְקִים בְּאוֹר הַזֶּה הַנִּקְרָא סֵפֶר הַזֹּהַר] דְּאִיהוּ כְּתֵּבַת נֹחַ, [שֶׁהוּא כְּתֵּבַת נֹחַ שֶּׁמַּצִּיל מֵהַמַּבּוּל] דְּמִתְכַּנְּשִׁין בָּהּ שְׁנַיִם מֵעִיר, וְשֶׁבַע מִמַּלְכוּתָא. וּלְזִמְנִין אֶחָד מֵעִיר, וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה. [שֶׁכְּמוֹ שֶׁלֹּא כֻּלָּם זָכוּ לְהִכָּנֵס לַתֵּבָה לִפְנֵי הַמַּבּוּל, כָּךְ רַק הַזְּרִיזִים וְהַמַּשְׂכִּילִים יִזְכּוּ לְהִנָּצֵל עַל יְדֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, כִּי הַזְּמַן קָצֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמַלְאֲכֵי (פֶּרֶק ג' פָּסוּק א') הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה' צְבָקוֹת] דִּבְהוֹן [בְּאֵלּוּ שֶׁיִּזְכּוּ לַעֲסֹק בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ] יִתְקַיֵּם (שְׁמוֹת א) כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְּאוֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ. [לִהְיוֹת בִּבְחִינַת בָּנִים וּמֵהָרִאשׁוֹנִים לְקַבֵּל פְּנֵי מָשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ] וְדָא אוֹרָה דְּסִפְרָא דָּא, וְכֹלָּא עַל סִיבָּה דִּילָךְ. [וְזֶה הָאוֹר שֶׁל סֵפֶר זֹּהַר הַקָּדוֹשׁ יָאִיר בְּנִשְׁמוֹתֵיהֶם, וְכָל זֶה בִּזְכוּת הָרַשְׁבִּ"י הַקָּדוֹשׁ].

(זֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת בְּהַעֲלוֹתְךָ, רַעֲיָא מְהֵימְנָא דַּף קנג: – וְעַיֵּן תִּקּוּנֵי זֹּהַר תִּקּוּן כ"א עַמּוּד נג-נד).

זוהר, שאפשר לראות, לשון הזוהר, תא חזי - ראה,

הנה ימים באים ואור הזוהר מתרגש ובא לכל עם ישראל, קטנים וגדולים עוסקים בזוהר הקדוש, במספר מקומות סיימו ילדים בני תשע את כל הזוהר עם אביהם.

לזוהר תכונה מיוחדת שאין לה שותפים, הזוהר ממכר, מדבק, מלמד יראת החטא ונקיון הנשמה, מסלק יגון ואנחה, משרה בטחון, מלמד להכיר את בורא עולם, להדבק בו לאהוב אותו, להתפלל אליו לדבר איתו. הזוהר מלמד על ההשגחה הפרטית, לומדי הזוהר מלומדי ניסים גלויים, בקשתם מתמלאת לאלתר, אין להם צער ושעבוד החומר, יש להם תחושת שובע גשמי, ורעב רוחני ללמוד עוד, הזוהר קיים בכל התורה, במקרא, במשנה בגמרא ובספרי ההלכה והמוסר, הזוהר הוא כמו אבא שהוא גם רב הוא מלמד את האדם ללא צורך במורים רבים, אין צורך במפרשים, הוא מלמד את מהלך חיות הקודש גם כשטועים הם הלוך ושוב ורצוא כי כך דרך הקודש למצוא את הדלת ולא לשבור קירות, הזוהר מלמד היכן דלת ומהו הצופן לכל מנעול, כל השערים נפתחים ללומדי הזוהר, בזוהר אין קושיות ומחלוקות יש שלימות אחידה בבורא עולם יחיד ומיוחד. זוהר מלמד את דרך הטהרה לכל אדם בפרטות שלו. לרצות להיות שליח לבורא עולם, לאהוב את כולם, לא לכעוס, הזוהר מקרב רחוקים.

חיים על פי הזוהר

עיקר רצוננו באתר זה להגביר את כוחו של הזוהר הקדוש שבו הבטיח לנו אליהו הנביא כי בזכות התעסקות בספר הזוהר נזכה לגאולה ברחמים, ודרכו של רבי שמעון בר יוחאי, ראש הצדיקים בגן עדן, המופיע בחלומותיהם של רבים המתחילים ללכת בדרכו, שהיא מסירות נפש מוחלטת לקב"ה ולתורה הקדושה, לדעת סוד הפרצופים העליונים ולייחדם להמשיך השפע מפרצוף לפרצוף ומעולם לעולם עד הנקודה שלנו בכדי להעלות את ניצוצות הקדושה ואת חלקי השכינה חזרה לעולמות הקדושה. ודע כי עיקר תפקידו של הזוהר להאיר לנו בדור האחרון כפי שאמר בתיקוני זהר דף כד/א "כד יתגלי לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא, ובגיניה וקראתם דרור בארץ וגומר:" שיתגלה ספר הזוהר בדור האחרון ובגללו וקראתם דרור בארץ, שהזוהר הוא יציאה משעבוד החומר לחרות ודרור הרוח. כך לפי כל סימני הגאולה שהודיעו לנו, כי החשיכה גברה, ואין איתנו עוד מי יודע, ואנחנו כצאן ללא רועה, כל דאלים גבר, ובא אור הזוהר מסלק החשיכה ומלמד אותך לבנות מקדש לקב"ה והוא ישכון בתוכך ממש לא רק מסביבך, והברכה תשרה בביתך ועל שולחנך כשאתה מדבר עם הקב"ה דברי תורה, ואתה רץ לבית הכנסת להיות מעשרה ראשונים המקבלים פני שכינה, וקם בלילה ללמוד תורה, ומחמיר על עצמך ולא על הסובבים אותך, ושומר על טהרה, וטובל במקווה, ומצטער על גלות השכינה ורץ לקרב רחוקים, ומשתף את העניים בכל השפע שהקב"ה מעניק לך, בין שפע רוחני של חכמת התורה, שעסק התורה סגולה לכל הבעיות, ואדם שיודע ללמוד תורה ומקבל שפע מחכמת התורה שהיא עץ החיים חייב להעביר אל יתר אחיו את התורה הקדושה. ומי שמקבל שפע גשמי, שניתן לך כדי להגביר את החסדים בעם ישראל, להמשיך השפע לנזקקים, לחולים, לעניים, להחזיק לומדי תורה, להפיץ ספרי תורה בחינם, לפתוח תלמודי תורה ומדרשות. אלו שני סוגי הצדיקים, האחד בשפע הרוחני שמקבל ומעבירו הלאה, והשני בשפע גשמי להרבות החסד, ושניהם הם כפי צינור המעביר מים מנקודה שהיא הקב"ה לנקודה הבאה שהיא הנצרכים ברוחניות ובגשמיות, ואז הוא צינור נקי ונקרא צדיק, ואילו ח"ו מקבל השפע שומר לעצמו אזי הצינור נסתם ומזדהם ונקרא רשע ח"ו והם כפי שהזוהר מסביר לנו את מלחמת החורמה שיש לנו עם הערב רב , נג"ע ר"ע (נפילים, גיבורים עמלקים, רפאים, ענקים), שכל תכליתם היא להרחיק אותנו מהאמונה בבורא עולם, הם מפריעים לנו ברוחניות, מחשבות זרות, בילבולים, עצבות, דכאון וכו', ובגשמיות בטכנולוגיה חדשה, בטלפונים ומסכי "פלזמה", בעיתונים, בפרסומות ועוד בישין מרעין שרק מרחיקים אותנו מעבודת השם, מבניית המקדש, מעשיית המנורה בעלת שבע קנים שזה סוד התפילה,להבריח מהקצה של הטומאה את ניצוצות הקדושה לקצה הקדושה כפי שעשה השלם באדם, יעקב אבינו, להתפלל בדביקות, להרחיק את כל המסיטים והמקטרגים בתפילה, לבקש בתפילה על כל ישראל, גם אלו שעדיין לא גילו את אורו של הקב"ה, וזה כל מה שהעלון הזה מנסה להביא זעיר קטן מעוצמתו של הזוהר הקדוש, ושל הצדיק רבי שמעון בר יוחאי לעסוק בו ובתורתו, וכל המנסה להפריד אותך מהתורה הקדושה הרי הוא הערב רב - הבדל ממנו.

זהר חדש - שיר השירים

מאמר חכמתא דאצטריך ליה לבר נש

זכאין כל אינון דמשתדלי באורייתא, למנדע בחכמתא דמאריהון, ואינון ידעי ומסתכלין ברזין עילאין. בגין דכד ב"נ נפיק מהאי עלמא, בהא אסתלקו מניה כל דינין דעלמא. ולא עוד, אלא דפתחין ליה תליסר תרעי דרזי דאפרסמונא דכיא, דחכמתא עילאה תלייא בהו: (זכאים כל אלו המשתדלים בתורה, לדעת בחכמה של רבונם, ואלו יודעים ומסתכלים בסודות העליונים, מכיון שכאשר נפטר בן אדם מהעולם, בזה(חכמת הסוד) מסתלקים ממנו כל הדינים של העולם, ולא עוד, אלא נפתחים לפניו שלוש עשרה שערי אפרסמון טהור שהחכמה העליונה תלויה בהם (שלושה עשרה מידות הרחמים שמשתלשלים מכתר עליון לחכמה - דיקנא דאריך אנפין לאבא)

ולא עוד, אלא דקב"ה חקוק ליה בההוא פורפירא, דכל דיוקנין גליפין תמן. וקב"ה אשתעשעא ביה בגן עדן, ואחסין תרין עלמין, עלמא דא ועלמא דאתי: ולא עוד, אלא הקב"ה חקוק לו במלבוש, שכל הפרצופים גלופים בהם, והקב"ה משתעשע בו בגן עדן ויורש שני עולמות העולם הזה והעולם הבא.

חכמתא דאצטריך ליה לבר נש. חד, למנדע לאסתכלא ברזא דאמריה. וחד, למנדע ליה לגופיה, ולאשתמודע מאן איהו. ואיך אתברי. ומאן אתי. ולאן יהך. ותיקונא דגופא, היאך ותתקן. והיאך איהו זמין למיעל בדינא קמי מלכא דכולא: החכמה שנצרך לה האדם, אחד לדעת להסתכל בסודות אמרי התורה, ואחד לדעת גופי התורה (הלכות), ולהכיר מה הוא (האדם) ואיך נברא, ומאין בא (מה שורשר), ולאן הולך, ותיקון הגוף (נפש), איך נתקן, ואין יעלה לדין לפני מלך הכל.

וחד, למנדע ולאסתכלא ברזין דנשמתיה. מאי היא האי נפש דביה, ומאן אתיא, ועל מה אתי בהאי גופא טפה סרוחה, דהיום כאן ומחר בקבר. וחד לאסתכלא בהאי עלמא, ולמנדע עלמא דאיהו ביה, ועל מה יתתקן. ולבתר, ברזין עילאין דעלמא דלעילא, לאשתמודעא למאריה. וכל דא יסתכל בר נש מגו רזין דאורייתא: ואחד לדעת להסתכל ולהתבונן בסודות הנשמה, מה היא, והנפש שבו, ומאין באה, ועל מה באה בזה הגוף של הטיפה הסרוחה, שהיום כאן ומחר בקבר, ואחד להסתכל ולהתבונן בזה העולם שהוא נמצא בו איך נתקן ונעשה, ולבסוף, בסודות העליונים של העולם הבא לדעת ולהכיר בוראו, וכל זאת יכול האדם לדעת מתוך ופנים סודות התורה. ת"ח, כל מאן דאזיל לההוא עלמא בלא ידיעה, אפילו אית ביה עובדין טבין סגיאין, מפקין ליה מכל תרעי דההוא עלמא: בוא וראה, כל מי שהולך לעולם הבא בלא ידיעתו, אפילו יש לו מעשים טובים רבים, מוציאים וסוגרים בפניו את כל השערים של העולם הבא.

על כך אמר אם לא תדעי לך היפה בנשים - אם לא תדע הנשמה את סודות העולם הבא - צאי לך בעקבות הצאן - כפי הבהמה שאינה יודעת.

רמב"ם יד החזקה - הלכות יסודי התורה פרק ד "ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות."

ונכונים דברי הרמב"ם, אם נתבונן בפשט המילים, הרי שאדם צריך ולהשביע כרסו, בבשר ולחם, לכן חייב ללמוד הלכות, וגמרא ומשנה ומוסר, אולם זה אוכל, וכמה אדם יכול לאכול בשר ולחם כל יום??? יש דבר נוסף שבלעדיו האדם יגווע וימות מיד אם לא יעסוק בו, וזהו אויר, חמצן לנשום ולנשוף - אויר, אור י, אור בגימטריה רז - סוד, י ליודעים הינה האות של החכמה, על כן חייב אדם לעסוק כל היום והלילה כפי שהוא נושם בחכמה העליונה שגילה רשב"י בזהר, כפי שאם אדם לא נושם אזי הוא ח"ו מת, כך אם לא עוסק בחכמה הזו נקרא "מת", ואין מיתה אלא עוני, ואין עוני אלא עוני מתורה על צדדיה, פרד"ס.

הבטחת אליהו הנביא

הבטיח לנו אליהו הנביא כי בזכות התעסקות בזוהר הקדוש נצא מהגלות ברחמים, כתבו לנו רבותינו לגרוס ולעסוק בזוהר לקרב את הגאולה, הזוהר הינו החרב המקצצת את הטומאה והיצר הרע, הזוהר מזכך את האדם ונפשו, עיקרו של הזוהר הוא מוסר קדוש, עבודת השם טהורה, אהבת השם וישראל, מסירות נפש מלאה לתכלית הנצחית, הזוהר הוא אויר הנשמה, כפי שהגוף זקוק לאויר כך זקוקה הנשמה לזוהר הקדוש, וביחד עם קיום ההלכות והמצוות, לימוד כל פרד"ס התורה, פשט ההלכות, רמזיהן, דרושיהן וסודתן, מסירות נפש מוחלטת לקיום ולימוד התורה בטהרה ובקדושה ואז נזכה לאורו של משיח צדק שיופיע במהרה בימינו, ומהזוהר למדתי לחיות.

חיים על פי הזוהר

לחיות על פי הזוהר משמעותו למסור נפשך לעולם הבא על חשבון העולם הזה, ולהתנתק מכל תאוות העולם הגשמי, מרצון, מידיעה משמחה ובעיקר שלימות האמונה בבורא עולם ובתכלית. אזי כל הסתכלות והתבוננות בכל מה שמסביבך היא - זוהר, שש קצוות בגשמיות, למעלה, למטה, לפנים, אחור, ימין ושמאל, שלוש מידות ברוחניות, חכמה, בינה ודעת, ואחת אחרונה שכוללת את הכל - מלכות.

הזוהר היה קיים בנצחיות כפי התורה הקדושה, עסק בו האדם הראשון וכל הצדיקים והקדושים, דרך האבות הקדושים, משה רבינו, דוד המלך ובנו שלמה, ותנאים ראשונים, היחידי שקיבל רשות להוריד את הזוהר לעולם הזה כדי שיעסקו בו הוא רבי שמעון בר - יוחאי כפי שאמר בתיקוני זהר דף יז/א

בראשית ברא אלהים וגומר, כתיב המשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגומר, אלין אינון רבי שמעון בן יוחאי וחבריו, רבי אלעזר בריה, ורבי אבא, ורבי יוסי, ורבי חיא, ורבי יצחק, ושאר חבריא, דאזדהרו זהירו (נ"א דמזהירין) לעילא כזהר הרקיע, מאי כזהר, אלא כד עבדו האי חבורא, אסתכמו עליה לעילא, וקראו ליה ספר הזהר, ומצדיקי הרבים ביה יהון נפישין ככוכבים לעולם ועד, דלא אתחשיך נהורא דילהון לעלם ולעלמי עלמין, בההוא זמנא דאתחבר האי חבורא, רשותא אתיהיב לאליהו לאסכמא עמהון ביה, ולכל מארי מתיבתא דלעילא ותתא, וכל חיילין דמלאכין עלאין, ונשמתין עלאין, למהוי עמהון באסכמותא ורעותא כחדא: תרגום בראשית ברא אלהים וגומר, כתוב המשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגומר, אלו הם רבי שמעון בן יוחאי וחבריו, רבי אלעזר בנו, ורבי אבא, ורבי יוסי, ורבי חיא, ורבי יצחק, ושאר החברים, שהאירו אור למעלה כזוהר הרקיע, מה היא כזוהר, אלא כאשר עשו את החיבור הזה (ספר הזוהר), הסכימו עליו למעלה, וקראו לו ספר הזוהר, ומצדיקי הרבים בו יהיו חיים ככוכבים לעולם ועד, שלא יחשיך אורם לעולם ולעולמי עולמים, בזמן שחובר החיבור הזה, רשות ניתנה לאליהו הנביא להסכים איתם ולכל ראשי ישיבות שלמעלה ולמטה, כל חיילות המלאכים עליונים ונשמות עליונות, להיות איתם באחדות ובהסכמה כאחד. ומכאן שהזוהר הקדוש הוא חיבור שנעשה ע"י כל הנבראים הרוחניים מצד הקדושה, והם כולם הסכימו לחיבור הזה, אליהו הנביא הוא המקשר והוא שפותח את תיקוני הזוהר בכך שהוא מזהיר לכל הלומד בזוהר שלא לעשות הפרדה מההנהגות הרוחניות לקב"ה, כי יש לקשר לכל הנהגה רוחנית את הקדוש ברוך הוא שהוא פנימי לכל הנבראים ומקיף לכל הנבראים כפי שאמר בהמשך......

פתיחת אליהו הנביא זכור לטוב בתיקוני זהר דף יז/א

פתח אליהו ואמר, רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן, אנת הוא עלאה על כל עלאין, סתימא על כל סתימין, לית מחשבה תפיסא בך כלל, אנת הוא דאפיקת עשר תקונין, וקרינן לון עשר ספירן, לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין, ועלמין דאתגליין, ובהון אתכסיאת (נ"א אתכסייא) מבני נשא, ואנת הוא דקשיר לון, ומייחד לון, ובגין דאנת מלגאו, כל מאן דאפריש חד מן חבריה מאלין עשר, אתחשיב ליה כאלו אפריש בך: תרגום : פתח אליהו ואמר, רבון העולם אתה הוא אחד ולא בחשבון, אתה הוא עליון על כל עליונים, פנימי מכל הפנימיים, אין כל מחשבה שיכולה לתפוס מהותך כלל, אתה הוצאת עשרה תיקונים וקראת להם עשר ספירות, להנהיג דרכם עולמות נסתרים שלא ייתגלו ועולמות שייתגלו, ובהם הסתתרת מפני אדם, אבל, אתה הוא המקשר אותם, ומייחד אותם, ובגלל שאתה פנימי לכולם, כל מי שיפריד אחד מאלו עשרה החברים יחשב לו כאילו הפריד אותך:

זוהר מזהיר בשלל גווני התורה הקדושה, מסביר ומבאר סוד השתלשלות המצוות ושורשיהן, מידותיו של הקב"ה שטבע בעולמו חסד ודין ומה שביניהם, מהות ברור האוכל - קדושה מהפסולת - טומאה, דבקות בקב"ה ובתורתו הקדושה על כל שביליה ונתיבותיה בפשט, ברמז, בדרש ובסוד, לדעת הליכותיה בעולם הזה ודרכיה לעולם הבא, להכין צידה לעולם הנצחי, המובטח לכל אשר יעסוק בה יומם ולילה. וזה שאמר בספר בראשית פרק יב (ה) וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן...: הנפש שהיא הנמצאת בשבי הקליפות לאחר מעשה חם באביו נח, אלו הן הנפשות אשר פדה אברהם אבינו מידי הסטרא אחרא והם שלו ושל זרעו לנצח נצחים, וזהו פרוש הזוהר לכל התרחשויות התורה הקדושה שמסביר ברוחניות את האירועים שקרו ואת מקרה הנפש, הרוח והנשמה ופעולותיהם כפי תכליתם, למה אנחנו בעולם השפל הזה?, למה עוברות עלינו כל כך הרבה צרות? אפילו שאנחנו עמו הנבחר של בורא כל העולמות, מהו הסתר הפנים? הזוהר מבאר ומפשט בהסתכלות בדיעבד את העתיד הצפון לזרעו הקדוש של אברהם, סיבת המצוות ושורשיהן, אהבת השם ודבקות בתורה הקדושה, ובעיקר פדיון נפש הקדושה, הניצוץ, התורה שבעל פה, השכינה מיד שוביהן - כוחות הטומאה, הסטרא אחרא, הנחש. מאבק של אלפי שנים עומד להסתיים בנצחון הרוח על החומר, הזוהר אומר החומר ייעלם, הגשמיות העכורה תעלם כלא הייתה כל תכלית החומר הייתה הטעייה לטומאה, לקחת את הנפש השבויה מיד שוביה ולהעלותה למקומה בקדושה, וזהו שאמר דוד המלך ע"ה בספר תהילים פרק מט

(יב) קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם מִשְׁכְּנֹתָם לְדוֹר וָדֹר קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת:.. שכל כך הרבה מקומות גשמיים נקראים על שמות בני אדם, וסופם כסוף כל אותם שנקראים בשמם, חורבן הגוף הגשמי ועלייה לעולם הרוחני, הנצחי. וזהו לך לך, לך בעולם הזה לך, עבורך, לאסוף מכנען את ניצוצות הקדושה, למצרים ולהכניס את רוח שרה בארמון פרעה להצלת יוסף ומשה שיחיו בארמון הזה, להציל את דוד המלך מסדום ועמורה ע"י לוט ושתי בנותיו, לקחת את נפש יצחק מידי חמשת המלכים שהם אות ה' השבויה, לחתום משכנתא לדורות עם הסטרא אחרא בברית בין הבתרים להוצאת השכינה "בכל" שמה ע"י מסירת מקרה הגשמיות לידי כוחות הטומאה הגויים שישלטו בגופם של ישראל עד סוף התיקון, לקיים כל מצוות התורה בשלימות במסירות נפש מלאה, עד שתקרא ע"י אדון הכל בספר ישעיה פרק מא (ח) וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי:.. ישראל בנו בכורו של הקב"ה, יעקב עבדו ואברהם אוהבו, (בן, עבד, אוהב), המקיים כל מצוות אביו, מלכו ואהובו, להשכים בבוקר בבוקר לשחוט את היצר הרע ע"י מסירות נפש להעיר השחר, לקרוא קריאת שמע לפני נץ החמה לאחר טבילה במקווה טהרה המסוגל לטהרת המחשבות יותר מכל מצווה, להניח שני זוגות תפילין מבלי לחשוש מצחוקם ולעגם של עמי הארצות, ליטול ידיים בכל הזדמנות לטהר עצמך ורעיונותיך, לעסוק בתורה יומם ולילה, בדרך, בישיבה באוטו (בוס), בעבודה ואפילו בכולל ובישיבה ללמוד לאהוב את הקב"ה מתוך ספרי המוסר, ללמוד ההלכות ושורשיהן בפשט ובסוד, לדעת לכוון בתפילה עפ"י הזוהר הקדוש, האר"י הקדוש. גם אם כל העולם חושב שנמרוד הוא "אלהים", אתה תהיה אברהם, תחפש ותמצא את הקב"ה, בהתבוננות בעיני הזוהר הקדוש שהוא אור הגנוז המסוגל לקחת אותך לעולמות העליוניים ולהראות לך את גנזי המלך את כל סודות הבריאה וסיבתן. נמרוד ולוט תמיד יגידו לך לצאת לציד, לפרנסה, לבריאות, לשמירת הגוף, אברהם יגיד לו, ליצר הרע הזה ספר בראשית פרק יג ט) הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה: אתה תעשה הפך מקרי החומר והגשמיות מסור נפשך לעולם הנצח.

הזוהר הוא אור הנשמה המנהגת את האדם מלמעלה

ממעוף הציפור נראית כל הארץ התחתית, עיני הציפור רואות את מה שלפני ההולך ואחרי ההולך, כך גם הזוהר הקדוש המסתכל בראיה (תא חזי) על ההתרחשויות מלמעלה מה לפני האדם ומה אחריו. פעולות האדם נקבעות על ידי בחירתו להיות מרכבה לאחד הכוחות הפועלים והם שניים, כוח הקדושה וכוח הטומאה, הזוהר מלמד את האדם כיצד להיות מרכבה לקדושה ע"י התבוננות במעשי האבות הקדושים, וכיצד להתרחק מהטומאה ע"י התבוננות במוזכרים בתורה שבחרו להיות מרכבה לטומאה, כאשר האדם מהלך בדרך סלולה של אבותינו הקדושים הרי הוא מרכבה לנשמה שלו הקשורה לרוחו המבררת את נפשו בעודה בגופו ההופך להיות סביל לקדושה, במסירות, בטוהרה, בזריזות, אז מכוונת הנשמה את האדם להגיע לתכלית היותו בעולם הזה, בגוף הזה בשם הזה, במשפחה הזו וכו', וזו הנשמה מסתכלת ממעוף הציפור על כל המתרחש סביב האדם נשוא תיקונה, ויודעת להזהירו ממכשולים, מאבן נגף, מבורות משחיתים, ממושב לצים, דרך רשעים ומעמידה במקום החטאים, ושני חיים אלו, הרוחניים והגשמיים מתחברים ויבוא המקרא ויגיד בספר בראשית פרק כג (א) וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: (עולם האצילות הוא באלפים, עולם הבריאה במאות, עולם היצירה בעשרות, ועולם העשיה באחדים) מאה שנים שהם בעולם הנשמה (עולם הבריאה), עשרים שהם בעולם הרוח (עולם היצירה) ושבע בעולם הנפש (עולם העשיה), שני חיים: בעולם הזה ובעולם הבא, דרך מערת המכפלה שהיא לשון כפילות, עולם הזה ועולם הבא, היא המחברת היא הכניסה לגן עדן, היא מקום מושב האבות הראשונים אשר בוחנים כל אדם המגיע ליום פטירתו, האם היה מרכבה לקדושה? והלך בדרכם? אזי מאפשרים לו להכנס לגן עדן, ואם ח"ו הפוך אזי החרב המתהפכת הופכת לו את הדרך והוא נכנס למקום ההפוך מגן עדן ל"ע. לימוד ואף גריסה של ספר הזוהר מסוגל להאיר את הנשמה, לתת לה מקום להנהיג את הגוף לתכלית, כי מאמר "בזה החיבור יצאו מהגלות ברחמים", הוא גם במקרה הפרטי של האדם לצאת מהגלות הפרטית שלו, שהיא יגון ואנחה, דאגה ומחסור גשמי, לחבוש את חמורו (החומר) ולהיכנס לארץ ישראל, ארץ החיים הרוחניים ללא תלות בהנהגה של החיצוניים שכל תכליתם היא העולם הזה, להנהיג עצמו בכל ההנהגות האפשריות להיות מרכבה לקדושה, לטהרה, לנשמה שתאיר בו את אור שבעת הימים לעולם הבא.