פרשת וישלח

משיח מחולל מפשעינו ואלו נפשות הקדושות השבויות בתוך הטומאה, הזוהר מלמד כי כל תפקידנו בעולם הזה להוציא את נפשות משביין, כפי יעקב הפודה את נפשות רחל ולאה ובני ישראל מבית לבן, בתחבולות, בתפילה בייסורים ובמסירות נפש,  וידע כי העולם הזה הגשמי, העכור ניתן לעשו וחיילות הטומאה, יעקב רק עובר בעולם הזה שהיא הדרך לעולם הבא, אצל "שם ועבר" למד את תכסיסי התורה הקדושה, למד כיצד להלך בדרך מבלי שהנחש יכיש אותו, כיצד להנמיך את עצמו מול כוחות הטומאה בתפילה, מתנה ואפילו הכנה למלחמה, ועיקר המלחמה ומהמאבק הוא בכוחות הרוחניים השולטים על האדם שהם מלאכים מצד הקדושה ומלאכים מצד הסטרא אחרא, וכאשר יעקב מנצח את המלאך הממונה על עשו הרי בוודאי שהוא יכול גם לעשו, וזה שאמר :

בספר בראשית פרק לג

(יד) יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה:

יש לי עוד דרך ארוכה, שלוש גלויות, פדיון כל ניצוצות הקדושה, בניית העולם הבא הנצחי, עולם חסד ייבנה, ואח"כ אבוא אליך כפי שאמר בספר עובדיה פרק א (כא) וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה: עד אשר יתרוקן עולם הטומאה מכל נפשות הקדושה כפי שאמרו רבותינו "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות מהגוף", מגוף הטומאה מגוף אדם בליעל מגוף הנחש שבלע כל זרע יעקב, כי זרע יעקב הוא עפר העולם "והיה זרעך כעפר הארץ", "הנחש, עפר לחמו", וכל בני הטומאה, בני חם בנו של נח, הם מרכבת הנחש וזהו מעשה דינה, לכאורה "נעשתה נבלה בבת ישראל", והפסוק הבא "ותדבק נפשו (של שכם) בה (בדינה)" בעולם הגשמי הגויים מייסרים את עם ישראל, עושים בגופם הגשמי מעשה נבלה, אולם כפי יעקב שמנצח ברוחניות וסובל בגשמיות, גם דינה בתו, סובלת ייסורים קשים בגופה הגשמי ומצליחה להוציא את הניצוץ הקדוש מנפש שכם ולהדביק את הנפש בבתה אוסנת שתתחתן עם יוסף שממנה יצאו שני שבטים אפרים ומנשה, החלק שעדיין היה קליפה במנשה נשאר מחוץ לישראל, והוא חצי שבט המנשה. וזהו עיקר הברור אוכל (נפש קדושה) מפסולת (בני חם), ועוד מגלה הזוהר בפרשה זו את סוד בריאת העולמות ע"י סוד " מלכי אדום", :

בזוהר חלק ג דף קכח/א (אדרא רבא)

תנא רזין דרזין כד פתח ר"ש ברזי דרזין אזדעזע אתרא וחברין אתחלחלו גלי ברזא ופתח ואמר. כתיב: ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך וגו':

תרגום

משנה סודי הסודות: כאשר פתח רבי שמעון בסוד הסודות הזדעזעה הארץ, והחברים נחרדו גילה בסוד פתח ואמר כתוב "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך בישראל", קליפה לפני פרי, חושך לפני אור, אדום לפני ישראל:

ספר בראשית פרק לו

(לא) וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

שבעה מלכים, שהם 7 מלכויות שנשברו ונפלו והם ניצוצות הקדושה שבגללם אנחנו כולנו בעולם זה הגשמי, העכור והקשה. והכל להציל את העיבור שהם גימטריה רפ"ח, (288) רפ"ח ניצוצות שכאשר ייאספו כולם תחזור המציאות למקומה בעולם האצילות לעץ החיים, וזה שאמר רוח אלהים מרחפת, הקב"ה שומר על המרחפת שהם אותיות רפ"ח מת, הרפ"ח הזה ה"עיבור" שירד ומחייה את המות (תהום), והם אותיות ויעבור ה' על פניו (שזה כביכול הקב"ה, שמראה את אחורי פניו, שהיא מידת הדין מסתובב עם פניו לעם ישראל, שזה "ויעבור ה' על פניו" להראות את מידת החסד שהיא פנים) להמתיק את הדינים של אסוף הרפ"ח, שהרפ"ח הוא תערובת של חסד וגבורה, חסד גימטריה 72 גבורה גימטריה 216 ביחד 288, רפ"ח. והתיקון הוא זכר ונקבה ויקרא אותם אדם כפי שהמלך השמיני הוא בספר בראשית פרק לו:

 (לט) וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב:

הדר המלך השמיני היחידי מכל המלכים שיש לו אישה הנקראת על שם הצפוי בנצח "מה יטב אל" - שהאל הגדול יטיב לכל הנבראים לאחר גמר התיקון שהוא חיבור של זכר ונקבה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה בכתר אחד. על כן קיבל ישראל על עצמו לעשות את התיקון הגדול הזה, שהוא למסור נפשו בעולם הגשמי לאסוף את כל רפ"ח הניצוצות, להעלותם למקומם ולהביא את התורה שבעל פה שנשבתה בתהום, וכל יהודי שמתעסק בתורה שבעל פה בכל דרך שחפץ ליבו ומחדש חידושים, אלו הם החידושים שהיו כבר, הוא רק מצא אותם ומעלה אותם למקומם בעולם עץ החיים. ועיקר הלימוד הוא כשקשה, מכיון שהאדם שלומד עם הקושי הזה משבר את הקליפה שאחזה בתורה המסויימת שהוא עוסק בה והקליפה מתנגדת לו, על כן יתגבר כארי וימשיך עד כלות המאבק וישיג בזה את קרוב הגאולה במהרה בימינו אמן.

זוהר חלק ג דף רב/ב – מפרשת בלק

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (בראשית לג) וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא  אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ. תָּא חֲזֵי, הַהוּא רָשָׁע דְּעֵשָׂו, יָהִיב עֵינוֹי לְעַיְּינָא עַל נָשִׁין, וּבְגִינֵיהּ אַתְקִין תִּיקוּנוֹי. יַעֲקֹב, שַׁוִּי שְׁפָחוֹת בְּקַדְמִיתָא, וּבְנֵיהוֹן לְבָתַר, דְּחָשִׁיבוּ יַתִּיר. לֵאָה אֲבַּתְרַיְיהוּ, וּבְנָהָא לְבָתַר. לְבָתַר יוֹסֵף, וּבַתְרָה רָחֵל, וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם.  כַּד סְגִידוּ כֻּלְּהוֹן, מַה כְּתִיב. (בראשית לג) וַתִּגַּשְׁנָה הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוִיןָ. וּלְבָתַר כְּתִיב, וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וְיִשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וְגוֹ'. וְהָא יוֹסֵף לְבַתְרַיְיתָא הֲוָה, וְרָחֵל לְקַמֵּיהּ. אֶלָּא בְּרָא טָבָא, בְּרָא רְחִימָא, צַדִּיקָא דְּעָלְמָא, יוֹסֵף, כֵּיוָן דְּחָמָא עֵינֵיהּ דְּהַהוּא רָשָׁע מִסְתָּכַּל בְּנָשִׁין, דָּחִיל עַל אִמֵּיהּ, נָפִיק מֵאֲבַּתְרָהּ, וּפָרִישׂ דְּרוֹעוֹי וְגוּפֵיהּ, וְכַסֵּי עֲלָהּ, בְּגִין דְּלָא יִתֵּן הַהוּא רָשָׁע עֵינוֹי בְּאִמֵּיהּ. כַּמָּה אִתְסְגֵי, שִׁית אַמִּין לְכָל סְטָר, וְחָפָא עָלָהּ, וְלָא יָכִיל עֵינֵיהּ דְּהַהוּא רָשָׁע לְשַׁלְּטָאָה עָלָהּ.  כְּגַוְונָא דָּא, וַיִּשָּׂא בִּלְעָם אֶת עֵינָיו, עֵינוֹ כְּתִיב, הַהוּא עֵינָא בִּישָׁא (תרין עיינין הוי זקיף, אלא בשעתא) דְּבָּעָא לְאִסְתַּכְּלָא עָלַיְיהוּ. וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שׁוֹכֵן לִשְׁבָטָיו. מַהוּ שׁוֹכֵן לִשְׁבָטָיו. אֶלָּא שִׁבְטָא דְּיוֹסֵף הֲוָה תַּמָּן, וְשִׁבְטָא דְּבִנְיָמִין. שִׁבְטָא דְּיוֹסֵף, דְּלָא שַׁלְטָא בְּהוּ עֵינָא בִּישָׁא, דִּכְתִּיב, (בראשית מט) בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף. מַאן בֵּן פּוֹרָת. דְּאִתְסְגֵי לְכַסָּאָה עַל אִמֵּיהּ. בֵּן פּוֹרָת עֲלֵי עָיִן, דְּלָא שַׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא. שִׁבְטָא דְּבִנְיָמִין, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (דברים לג) וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן. וּכְתִיב (דברים לג) יִשְׁכּוֹן לָבֶטַח. מַאי לָבֶטַח. דְּלָא דָּחִיל מֵעֵינָא בִּישָׁא, וְלָא דָּחִיל מִפְּגָעִין בִּישִׁין. אָמַר הַהוּא רָשָׁע, אֲנָא אַעְבָּר שׁוּרָה דָּא, דְּלָא אִתְקְיָּים, וַאֲנָא אִסְתָּכַּל כַּדְּקָא יָאוּת. רָחֵל הֲוַת תַּמָּן, חָמָאת דְּעֵינָא דְּהַהוּא רָשָׁע מְשַׁנְּנָא לְאַבְאָשָׁא, מַה עַבְדַת. נַפְקַת וּפְרִישַׁת גַּדְפָהָא עָלַיְיהוּ, וְחַפָאת עַל בְּרָהָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן דְּחָמָא רוּחַ דְּקוּדְשָׁא, עֵינָא מְשַׁנְּנָא, מִיַּד וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים. עַל מַאן. עַל יִשְׂרָאֵל. דְּפָרִישׂ גַּדְפּוֹי, וְחָפָּא עֲלֵיהוֹן. וּמִיַּד תָּב הַהוּא רָשָׁע לַאֲחוֹרָא.  בְּקַדְמִיתָא בְּרָא חָפָא עַל אִמֵיהּ. וְהַשְׁתָּא אִימָּא חָפָאת עַל בְּרָא. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּחָפָא אִיהוּ עַל רָחֵל אִמֵּיהּ, דְּלָא יִשְׁלוֹט עֵינָא דְּהַהוּא רָשָׁע עָלָהּ, חַיֶּיךָ, בְּשַׁעֲתָא דְּיֵיתֵי עֵינָא בִּישָׁא אַחֲרָא לְאִסְתַּכְּלָא עַל בָּנֶךָ וְעַל בְּנַי, אִמָּךְ תֵּחָפֵּי עָלַיְיהוּ. אַתְּ חָפִּית עַל אִמָּךְ, אִמָּךְ תֵּחָפֵּי עָלַיְיהוּ. אַתְּ חָפִּית עַל אִמָּךְ, אִמָּךְ תֵּחָפֵּי עֲלָךְ.

תרגום: פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (בראשית לג) וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ. בֹּא וּרְאֵה, אוֹתוֹ עֵשָׂו הָרָשָׁע נָתַן עֵינוֹ לְעַיֵּן בַּנָּשִׁים, וּבִגְלָלוֹ הִתְקִין יַעֲקֹב תִּקּוּנָיו. שָׂם שְׁפָחוֹת מִקָּדִימָה, וּבְנֵיהֶם לְאָחוֹר, שֶׁחֲשׁוּבִים יוֹתֵר. לֵאָה אַחֲרֵיהֶם, וּבָנֶיהָ מֵאָחוֹר. אַחַר כָּךְ יוֹסֵף, וְאַחֲרֶיהָ רָחֵל, וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם.

כְּשֶׁכֻּלָּם הִשְׁתַּחֲווּ, מַה כָּתוּב? וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶין. וְאַחַר כָּךְ כָּתוּב, וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וְגוֹ'. וַהֲרֵי יוֹסֵף לְאָחוֹר הָיָה, וְרָחֵל לְפָנָיו! אֶלָּא בֵּן טוֹב, בֵּן אָהוּב, צַדִּיק הָעוֹלָם, יוֹסֵף. כֵּיוָן שֶׁרָאָה עֵינוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע מִסְתַּכֵּל בַּנָּשִׁים, פָּחַד עַל אִמּוֹ. יָצָא מֵאַחֲרֶיהָ וּפָרַשׂ זְרוֹעוֹתָיו וְגוּפוֹ וְכִסָּה עָלֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתֵּן אוֹתוֹ רָשָׁע עֵינוֹ בְאִמּוֹ. כַּמָּה הִתְגַּדֵּל? שֵׁשׁ אַמּוֹת לְכָל צַד, וְכִסָּה עָלֶיהָ, וְלֹא יָכְלָה עֵינוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לִשְׁלֹט עָלֶיהָ.

כְּמוֹ זֶה, וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו. עֵינוֹ כָּתוּב, אוֹתָהּ עַיִן רָעָה (שְׁתֵּי עֵינַיִם הָיָה זוֹקֵף. אֶלָּא בְּשָׁעָה) שֶׁרָצָה לְהִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם. וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו. מַה זֶּה שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו? אֶלָּא שֵׁבֶט יוֹסֵף הָיָה שָׁם וְשֵׁבֶט בִּנְיָמִין. שֵׁבֶט יוֹסֵף שֶׁלֹּא שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם עַיִן הָרָע, שֶׁכָּתוּב (שם מט) בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף. מַה זֶּה בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף? שֶׁהִתְגַּדֵּל לְכַסּוֹת עַל אִמּוֹ. בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, שֶׁלֹּא שָׁלְטָה בּוֹ עַיִן הָרָע. שֵׁבֶט בִּנְיָמִין, שֶׁכָּתוּב בּוֹ (דברים לג) וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן. וְכָתוּב יִשְׁכֹּן לָבֶטַח. מַה זֶּה לָבֶטַח? שֶׁלֹּא פוֹחֵד מֵעַיִן הָרָע וְלֹא פוֹחֵד מִפְּגָעִים רָעִים.

אָמַר אוֹתוֹ רָשָׁע, אֲנִי אַעֲבִיר חוֹמָה זוֹ שֶׁלֹּא תַעֲמֹד, וַאֲנִי אֶסְתַּכֵּל כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ. רָחֵל הָיְתָה שָׁם, רָאֲתָה שֶׁעַיִן אוֹתוֹ רָשָׁע שְׁנוּנָה לְהַזִּיק. מֶה עָשְׂתָה? יָצְאָה וּפָרְשָׂה כְנָפֶיהָ עֲלֵיהֶם וְכִסְּתָה עַל בָּנֶיהָ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, עַיִן שְׁנוּנָה, מִיָּד - וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים. עַל מִי? עַל יִשְׂרָאֵל. שֶׁפָּרְשָׂה כְנָפֶיהָ וְכִסְּתָה עֲלֵיהֶם, וּמִיָּד שָׁב אוֹתוֹ רָשָׁע לְאָחוֹר.

בַּהַתְחָלָה הַבֵּן כִּסָּה עַל אִמּוֹ. וְכָעֵת הָאֵם מְכַסָּה עַל בְּנָהּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהוּא כִּסָּה עַל רָחֵל אִמּוֹ שֶׁלֹּא תִשְׁלֹט הָעַיִן שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע עָלֶיהָ, חַיֶּיךָ בְּשָׁעָה שֶׁתָּבֹא עַיִן רָעָה אַחֶרֶת לְהִסְתַּכֵּל עַל בָּנֶיךָ וְעַל בָּנַי - אִמְּךָ תְּכַסֶּה עֲלֵיהֶם. אַתָּה כִּסִּיתָ עַל אִמְּךָ - אִמְּךָ תְּכַסֶּה עָלֶיךָ.

ספר בראשית פרק לב  ...וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק...

רבים הרמזים בשם זה:

יעקב נפגע בירך במאבק עם המלאך, ירך שמאל נקראת ספירת ההוד, והוד הוא גם עין שמאל, ולכן יבק (יעקב) בלי אות עין, וזהו עין יעקב.

יב"ק ראשי תיבות "יחוד, ברכה, קדושה".

יבק ר"ת "יעננו ביום קראנו".

יבק גימטריה 112, כמנין שלוש שמותיו של הקב"ה - הויה (26), אדני (65), אהיה (21) יחד 112.

יבק גימטריה 112, כמנין שם אלהים (86), אהיה (21) יחד 112.

ועוד מעבר יבק הוא המעבר הצר (כפי הגרון), מהגוף למוח, שהגוף הוא העמים האחרים וישראל הוא המוח, ובמעבר יבק שם נאבק ס"מ עם יעקב (המתפלל) שלא יעבירו את הקדושה לישראל שהוא המח.

ספר בראשית פרק לב

(כד) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר:

מדרש הנעלם פרשת נח מאמר גלות האחרון אין לו קץ וזמן:

ויאבק איש עמו, דין הוא סמאל, רבא דאדום. ובעא דיתייהב יעקב תחות שעבודא דאדום, ומשום זכותא רברבא דהוה ביעקב, לא אתייהיב בידיה:

תרגום:

ויאבק איש עמו, הוא סמא"ל (אסור להזכיר שם זה בדבור), שרו של אדום. ורצה שיעקב יהיה תחת שעבוד של אדום, ומשום זכות גדולה  דהייתה ליעקב, לא ניתן בידו: עפר – מקור כל הבריאה – אפילו גלגל החמה מקורו מעפר, עפר ניצוץ קדוש, "אבק" יותרות העפר שאינו מכיל קדושה. אחד מד' יסודות ארמ"ע, (אש, רוח, מים ועפר) העפר נקרא נפש, אות ה' אחרונה, מלכות, עולם העשיה, עולמו של עשו, של הנחש, וזה שאמר ויאבק עמו מלשון אבק.

כמו שאמר  בזוהר חלק א דף קע/א

אמר רבי יהודה, אי הכי מאי (ש"א ב ח) מקים מעפר דל, א"ל כמשמעו, אבל בהאי גוונא, מקים מעפר דל, בגין דלית ליה מגרמיה כלום, ומההוא עפרא נפק דל דלית ליה כלום, ומההוא עפר כל איבין וכל טיבו דעלמא נפקי מניה, וביה אתעבידו כל עובדין דעלמא, כמה דכתיב (קהלת ג כ) הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, ותנינן, הכל היה מן העפר, ואפילו גלגל חמה, אבל אבק לא עביד פירין ואיבין (לעלמא) לעלמין, ובגין כך ויאבק איש, דאתיא בההוא אבק ורכיב עליה, בגין לקטרגא ליה ליעקב. עד עלות השחר, דאתעבר שולטנותיה ואתחלף, וכך הוא לזמנא דאתי, בגין דגלותא השתא כליליא דמיא, ואיהו ליליא, ושלטא ההוא אבק על ישראל, ואינון שכיבי לעפרא (אוחרא), עד דיסתלק נהורא ויתנהר יממא, וכדין ישלטון ישראל, ולהון יתיהיב מלכותא דאינון קדישי עליונין, כמה דאת אמר (דניאל ז כז) ומלכותא ושלטנא ורבותא די מלכות תחות כל שמיא, יהיבת לעם קדישי עליונין, מלכותיה מלכות עלם, וכל שלטניא ליה יפלחון וישתמעון: 

תרגום:

אמר רבי יהודה, מהו "מקים מעפר דל", אמר לו כמשמעו, אבל בצורה כזו מקים מעפר דל מכיון שמעצמו אין לו כלום, (השכינה דלה ועניה אין לה מעצמה כלום), מהעפר יוצא דל שאין לו כלום (נפש שיצאה ממקום השבי, מלוע הנחש), מההוא עפר כל פירות וכל השפע של העולם יוצא, וממנו נעשו כל מעשי העולם, כפי הכתוב (קהלת ג' כ') הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, ושנו רז"ל, הכל היה מן העפר ואפילו גלגל החמה, אבל אבק לא עושה פירות לעולם, ובגלל זה "ויאבק איש", בא בזה האבק ורכב עליו כדי לקטרג ליעקב, עד עלות השחר שתעבור שליטתו ויתחלף (שלטון החושך, שלטון הרוע, יתחלף בשלטון הקדושה, שלטון הטוב והחסד) וזהו לאחרית הימים, בגלל שהגלות עכשיו דומה ללילה והוא לילה ושולט האבק על ישראל והם שוכבים בעפר עד שיעלה האור, השחר ויאיר היום, ואז ישלטו ישראל, ולהם תנתן המלכות שהם הקדושים העליונים כמו שנאמר (דניאל ז כ"ז), והמלכות והשלטון והשררה של המלכות תחת כל השמים תינתן לעם קדוש ועליון, מלכותו מלכות עולם, כל השליטים אותו יעבדו ויכירו: וזה ישראל כפי

שאמר בספר בראשית פרק לב

(כח) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: על דרך הדרש, לכל מידה מלאך, בני האבות כולם שורשים עליונים, המרכבה, כך בני יצחק אמורים היו להיות, עשו, הבכור ואשתו לאה במרכבה העליונה, ומתחתיו יעקב ורחל, אך מלאך עשו הוא המלאך המורד, הס"מ, וכך גם עשו מורד בקדושה ולכן אין לו חלק במרכבה העליונה, המקום של עשו, הבן הבכור התרוקן, המלאך האמור לקבל שפע ממקום זה רב עם יעקב וכאשר לא יכול לו, ברך אותו שיקבל גם את מקומו של עשו, ועכשיו יעקב עם שתי דרגות, אחת ישראל בנו בכור של הקב"ה עם לאה אם הבנים, ויעקב בדרגה נמוכה ממנו עם רחל עקרת הבית, מרכבת השכינה, מלכותו של הקב"ה.

ספר בראשית פרק לה

(י) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יג/א

לא שיעקר יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו....  תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר והיה שמך אברהם רבי אליעזר אומר עובר בלאו שנאמר ולא יקרא עוד [את] שמך אברם ... אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב הכי נמי שאני התם דהדר אהדריה קרא דכתיב ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב..:

ונסביר: יעקב פעם נקרא יעקב ופעם ישראל ואברהם נקרא רק בשם אחד, והענין הוא כי כפי שאמר רבינו האר"י הקדוש: לאברהם ניתנה תוספת של חמישה חסדים שהם אות ה' בשמו, ואילו יעקב זו מידה שלימה, פרצוף שלם, וישראל זו בחינה אחרת מידה עליונה יותר ולכן כאשר מתייחס ליעקב מתייחס לבחינה התחתונה  שהוא טפל לעיקר וכאשר מתייחס לישראל זו המידה העליונה, אפשר יעקב כשהוא קטן בין הגוים, ואפשר ישראל שהוא העיקר, בעבורו נברא העולם, ישראל בני בכורי....