בשם השם נעשה ונצליח

השבת פרשת שמיני ופרשת פרה – אני אקדיש את דברי דווקא על פרשת פרה, תיקנו לנו רבותינו כך נפסק בשולחן ערוך לקרוא ארבע פרשיות :שקלים זכור פרה והחודש

בזמן שבית המקדש היה קיים היו צריכים להקריב קורבן פסח בי"ד בניסן, איך אפשר להקריב קורבן פסח, ואדם טמא? היו קוראים פרשת פרה כדי לעורר כל אדם שלא יטמא ואם יטמא יטהר אבל עכשיו שאין בית מקדש מה הטעם שתיקנו? – שקלים יש טעם, זכור גם קיימים הטעמים, וגם פרשת חודש, אבל פרשת פרה מה הטעם? אומר המשנה ברורה בהקדמה להלכות פרה אדומה, תיקנו לנו כדי להתפלל שגם עלינו יזה השם מים טהורים ונטהר במהרה יבנה המקדש ונעשה זאת בפועל. היום אין לנו שום קורבן בפועל – רק ונשלמה פרים שפתינו, על ידי שאנו קוראים ומתבוננים– אומר הרמב"ם על יד ההתבוננות נשפכים מים טהורים מהדעת העליון ואתה נטהר, חז"ל אומרים "תבוא האם ותקנח צואת בנה", אף על פי שפרה אדומה נאמר עליה "זאת חוקת התורה ויקחו אליך פרה אדומה , חוקה חקקתי גזירה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה, פרה אדומה היא חוקה של כל החוקים, לא רק חוק של תורה, "חוקה חקקתי", ומצאו לה טעם!, אין לה טעם!, "תבוא האם ותקנח צואת בנה", האם היא הפרה, ובנה הוא העגל, חטא העגל – עגל הוא עבודה זרה, מה הקשר לטהרה של פרה אדומה?

חטא העגל הוא "אלה אלהייך ישראל" בני ישראל שיצאו ממצרים שראו שמשה מסתלק איש האלהים, שדרכו רואים את האלהים, אמרו אם הוא הסתלק סימן שסיים ללמד אותנו, משמע נתן לנו את כל התורה, בואו נסגור את התורה "אלה אלהייך ישראל" בתוך חטא העגל, חוץ מהעבודה הזרה והענינים הנוספים, עוד חשבו שלתורה שלימד משה יש גבול, יש סוף ורצו לסגור את התורה, "תבוא האם ותקנח את צואת בנה"את המחשבה הפסולה. שלמה המלך אומר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממנה, לא היה חכם משלמה! הלך וחקר והביא כל הטעמים של המצוות, כאשר הגיע לפרה אדומה הרים ידיים, ניתן להבין כי הוא הבין את כל התורה חוץ מפרה אדומה, אותה הוא לא הבין, ניסה להבין למה היא מטמאת נשבר לו ההסבר למה היא מטהרת, נתקע! ההסבר הוא, שהוא לא נתקע, להפך, פרה אדומה הוא הבין הכי טוב, זה מה שהוא אמר: חשבתי שאני חכם חשבתי שבחכמה שלי אני יכול להגיע לסוף של התורה, ובאמת הגעתי לסוף של הרבה דברים, כשהגעתי לפרה אדומה היא גילתה לי שכל התורה כולה רחוקה ממני, כיון שהקב"ה נתן אותה בצורה בלי הבנה בצורה האמיתית שלו שהוא "אין סוף" " החקר אלוה תמצא" שהתורה ניתנה מאין סוף שאין לה סוף בלי גבול מה אתה יכול להבין? אתה יכול להבין חלק אבל לא את הכל, אמרתי אחכמה בפרה אדומה וגילתה לי שהתורה כולה רחוקה ממני, והענין הולך ומעמיק עד אין סוף. זה מגלה על התורה כולה שהיא אין סוף, "תבוא האם ותקנח צואת בנה", הם חשבו שאת התורה אפשר להבין בשכל, אז נעשה לה מסגרת "אלה אלהייך ישראל" חשבו שזהו זה כל התורה! אי אפשר למסגר את התורה, היא מתרחבת עד אין סוף אי אפשר לקבוע אותה, אי אשר להגיד "אני מבין" אומר רבי יהודה הלוי "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע", תכלית ההבנה של האדם שהוא מבין שהוא לא יכול להבין, שהתורה מן השמים רק אז הוא מתחיל להבין, זו תורה מהשמים, אם אתה חושב שזה חכמה וידיעות כמו של האומות של שכל טבעי, שיש לה גבול ויש לה סוף זולא תורה אתה לא לומד תורה. חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין, התורה היא אין סופית כאשר לומדים כך את התורה זה נקרא לימוד תורה משמים. "תבוא האם ותקנח צואת בנה", זו טהרת הפרה, כאשר הוא מבין שהוא לא מבין שהתורה היא אין סופית, שהתורה מאין סוף, אז הוא נטהר ממי הדעת העליונים, מההתבוננות שהתורה מן השמים ואין לה חקר ואין לה גבול, יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן.

.............................................................................................

משנה ברורה סימן תרפה

(א) ר"ח אדר וכו" - אבאר בקיצור ענין ד" פרשיות. והוא. חז"ל (א) תקנו לקרות ד" פרשיות בשנה מר"ח אדר עד ר"ח ניסן לזכרון ד" דברים והם אלו. הראשונה היא פרשת שקלים לזכרון מצות מחצית השקל שיתבאר בסמוך שהיו מחוייבים ליתן ללשכה לקרבן התמיד בכל שנה. השניה היא פרשת זכור לזכור מעשה עמלק וקורין אותה בשבת שלפני פורים לסמכה למעשה שהיה מזרע עמלק וכדי להקדים זכירת מחיית עמלק לעשייתה וכדכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים. השלישית היא פרשת פרה אדומה והיא בשבת שקודם פרשת החודש שכן היה שריפתה במדבר סמוך לניסן כדי להזות בה את ישראל באפר החטאת מיד אחר הקמת המשכן כדי שיהיו טהורים ויוכלו לעשות הפסח בזמנו לכך קורין פרשה זו להתפלל לפניו ית" שגם עלינו יזרוק מים טהורים במהרה. הרביעית פרשת החודש בשבת הסמוך לר"ח ניסן כדי לקדש חודש ניסן דכתיב בתורה החודש הזה לכם ראש חדשים אבל אין זה עיקר הקידוש כי עיקר הקידוש הוא בעת ראית הלבנה שמקדשין אותו הב"ד ואין הקריאה הזאת אלא מדרבנן

סיבות מות נדב ואביהוא: ילקוט שמעוני ויקרא - פרק י - המשך רמז תקכד

רבי מני בשם ר" לוי בשביל ארבעה דברים מתו וכולהו כתיב בהו מיתה, על ידי שנכנסושתויי ייןבמקדש וכתיב בה מיתה יין ושכר אל תשת וגו". ועל ידי שנכנסובלא רחוץ ידים ורגליםוכתיב בה מיתה בבואם אל אהל מועד ירחצו וגו".שנכנסו מחוסרי בגדיםוכי מה היו חסרים א"ר לוי מעיל היו חסרים וכתיב בה מיתה והיה על מצח אהרן לשרת בקדש. ועל ידישלא היו להם בניםוכתיב בה מיתה וימת נדב ואביהו בהקריבם אש זרה ובנים לא היו להם. אבא חנן אומר על ידישלא היה להם נשיםדתנן תמן וכפר בעדו ובעד ביתו זה אשתו. א"ר לוי הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם ומה היו אומרים אחי אבינו מלך אחי אמנו נשיא אבינו כהן גדול אנו סגני כהונה איזו אשה הגונה לנו. רב נחמן בשם רבי יהושע בר נחמן למה בחוריו אכלה אש בשביל בתולותיו לא הוללו, ועוד מן הדא ואל משה אמר עלה אל ה" אתה ואהרן נדב ואביהוא מלמד שהיה משה ואהרן מהלכין תחלה נדב ואביהוא מהלכין אחריהםוהיו אומרים מתי שני זקנים הללו מתיםואנו נוהגין שררה על הצבור תחתיהם. רבי יודן בשם ר" אייבו אמר בפניהם אמרו זה לזה. ר" פנחס אמר בלבם הרהרו.נפרש ונלמד בע"ה:מאמר זה כמו מאמרים רבים מכל חלקי התורה מלמדים אותנו כי האדם הינו כלי המכיל רוחניות שאינה שלו אלא שהיא נקנית על ידי האדם כפי מעשיו, יכול לומר כי אין אדם רע או רשע או טוב - אלו כולן תכונות המתגוררות אצל האדם כפי מעשיו, יכול להיות אדם שקנה רשעות והוא נקרא רשע על שם הרוחניות שגרה אצלו, אולם רואים בעין כי רשע שחזר בתשובה הופך לפתע להיות צדיק מדקדק בקלה כבחמורה, כי הוא גירש את הרשעות ממנו וקנה טוב וצדק, ומכאן נחמה גדולה כי האדם לא משתנה אלא מעשיו הם שמשתנים וכפי מעשיו כך האורחים שמתגוררים אצלו, נוהג בטוב, הטוב שוכן אצלו ואין טוב אלא הקב"ה, וח"ו הפוך הרי הס"א אורח שלו, כל שהאדם צריך לעשות להדבק במעשים טובים, להסביר פנים לרכוש כלים טובים בלימוד התורה הקדושה ואז הרשעה תברח ממנו ותכלה באש הטובה.

שתויי יין,בתלמוד בבלי מסכת עירובין דף סה/א אמר רבי חנין לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים שנאמר תנו שכר לאובד: בטור אורח חיים סימן צ"ט: שכור אל יתפלל עד שיעבור יינו ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל ואפילו אם עבר זמן התפלה דחשיב כשוגג: תשת =תפילתשכורתועבה

לא היו להם נשים: לא נקרא אדם, חצי אדם, אין הברכה שרויה אצלו, הזוהר מונה פגם זה כפגם העיקרי של בני אהרון הכהן בזוהר ג דף ה/ב

תרגום: בֹּא רְאֵה, אָדָם כִּי יַקְרִיב, לְהוֹצִיא אֶת מִי שֶׁלֹּא נִשָּׂא, שֶׁהֲרֵי קָרְבָּנוֹ אֵינוֹ קָרְבָּן, וּבְרָכוֹת לֹא נִמְצָאוֹת אֶצְלוֹ (על ידו), לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה. מִמַּשְׁמָע שֶׁכָּתוּב אָדָם כִּי יַקְרִיב, שׁוֹנֶה כָּאן, שֶׁאֵינוֹ אָדָם, וְאֵינוֹ בִּכְלָל שֶׁל אָדָם, וּשְׁכִינָה אֵינָהּ שׁוֹרָה עָלָיו מִשּׁוּם שֶׁהוּא פָּגוּם, וְנִקְרָא בַּעַל מוּם, וּבַעַל מוּם מְרֻחָק מִן הַכֹּל, כָּל שֶׁכֵּן לַמִּזְבֵּחַ לְהַקְרִיב קָרְבָּן.וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מוֹכִיחִים, שֶׁכָּתוּב (ויקרא י) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה". וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה". אָדָם שֶׁנִּמְצְאוּ זָכָר וּנְקֵבָה, זֶה רָאוּי לְהַקְרִיב אֶת הַקָּרְבָּן הַזֶּה וְלֹא אַחֵר.וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אַף עַל גַּב שֶׁבֵּאֲרוּהָ אֶת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּדָבָר אַחֵר, כָּךְ הוּא וַדַּאי. אֲבָל קְטֹרֶת הִיא עֶלְיוֹנָה מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁעָלֶיהָ מִתְבָּרְכִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְהַקָּרְבָּן הַזֶּה שֶׁהוּא מֵעַל לְכָל הַקָּרְבָּנוֹת לֹא רְאוּיִים הֵם לְקָרְבוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׂאוּ, לַקָּרְבָּן לֹא הָיוּ רְאוּיִים, כָּל שֶׁכֵּן לִדְבָרִים עֶלְיוֹנִים שֶׁיִּתְבָּרְכוּ עַל יָדָם. וְאִם תֹּאמַר, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה" וַתֹּאכַל אוֹתָם, לָמָּה? לְאָדָם שֶׁבָּא לִפְנֵי הַגְּבִירָה לְבַשֵּׂר לָהּ שֶׁהֲרֵי הַמֶּלֶךְ בָּא לְבֵיתָהּ, וְיִשְׁרֶה עִם הַגְּבִירָה לִשְׂמֹחַ עִמָּהּ. בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, רָאָה הַמֶּלֶךְ שֶׁאוֹתוֹ אָדָם הוּא בַּעַל מוּמִים. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אֵין זֶה כְּבוֹדִי שֶׁעַל יְדֵי הַפָּגוּם הַזֶּה אֶכָּנֵס אֶל הַגְּבִירָה. בֵּין כָּךְ הִתְקִינָה הַגְּבִירָה אֶת הַבַּיִת לַמֶּלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה שֶׁהַמֶּלֶךְ הָיָה מְזֻמָּן לָבֹא אֵלֶיהָ, וְאוֹתוֹ אָדָם גָּרַם שֶׁהַמֶּלֶךְ יִסְתַּלֵּק מִמֶּנָּה, אָז צִוְּתָה הַגְּבִירָה לַהֲרֹג אֶת אוֹתוֹ אָדָם.כָּךְ בִּזְמַן שֶׁנִּכְנְסוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא וּקְטֹרֶת בִּידֵיהֶם, שָׂמְחָה הַגְּבִירָה, וְהִתְתַּקְּנָה לְקַבֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַמֶּלֶךְ אוֹתָם אֲנָשִׁים פְּגוּמִים, בַּעֲלֵי מוּמִים, לֹא רָצָה הַמֶּלֶךְ שֶׁעַל יָדָם יָבֹא לִשְׁרוֹת עִמָּהּ, וְהִסְתַּלֵּק מִמֶּנָּה הַמֶּלֶךְ. כְּשֶׁרָאֲתָה הַגְּבִירָה שֶׁבִּגְלָלָם הִסְתַּלֵּק הַמֶּלֶךְ מִמֶּנָּה, מִיָּד - וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה" וַתֹּאכַל אוֹתָם.וְכָל זֶה מִשּׁוּם שֶׁמִּי שֶׁלֹּא נִשָּׂא הוּא פָּגוּם. בַּעֲלֵי מוּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, קְדֻשַּׁת הַמֶּלֶךְ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ וְלֹא שׁוֹרָה בִפְגָם. וְלָכֵן כָּתוּב אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן. מִי שֶׁנִּקְרָא אָדָם - יַקְרִיב. וּמִי שֶׁלֹּא נִקְרָא אָדָם - לֹא יַקְרִיב.

מחוסרי בגדים:לבושים הרוחניים של האדם הינם מעשיו, בניו ואשתו, הם הלבושים לעולם הבא, ועל כך אנחנו מברכים בכל בוקר מלביש ערומים והנותן ליעף כח, כפי שמובאבשער הכוונות- דרושי ברכת השחר: והטעם שהשתי ברכות אלו שהם מלביש ערומים. וברכת הנותן ליעף כח נתקנו לסוד מה שנבאר עתה בע"ה והוא כי הנה אין אדם בארץ אשר לא יחטא וע"י כך מפשיטים מעליו לבוש הקדושה ומלבישים לנשמתו לבוש הקליפות בגדים צואים כדמיון ככתוב "ויתנצלו בני ישראל את עדים" ונמשך עליהם זוהמת הנחש וכדמיון אדם הראשון שנאמר בהם וידעו כי ערומים הם ואח"כ כתיב וילבישם כתנות עור משכא דחויא. (עור הנחש) והנה הכל הוא כפי ערך החטא כי אם החטא הוא קל מתחלש כח הלבוש ההוא בסוד צור ילדך תשי כו" אבל איננו מסתלק מעליו. ואם החטא הוא חמור מסתלק הלבוש לגמרי מעליו וכנגד ב" בחינות אלו נתקנו ב" ברכות אלו וענינם הוא כי הנה בכל לילה כאשר האדם מפקיד נשמתו ביד המלכות העליונה בסוד בידך אפקיד רוחי הנה היא מחדשת אותה בסוד חדשים לבקרים כו". ומי שנסתלק ממנו לבושו נותנת אליו בבקר בחינת לבוש ומי שיש לו לבוש אלא שנחלש היא נותנת כח בלבוש ההוא ושני בחינות אלו נעשות בעת הבקר בסוד חדשים לבקרים והבן זה. וחידוש זה נעשה ע"י השם אל המתעורר בבקר בסוד החסד כמ"ש "חסד אל כל היום" ובסוד "וישכם אברהם בבקר" ובסוד מה שביארנו על מה שתיקנו בברכת יוצר אור "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" עיין שם.

לא היו להם בנים:ברא מזכה אבא, ברא כרעי אבא, הבן הוא שמתקן ומלביש את האבא, הקב"ה ברא עולם לפרייה ורבייה וכאשר אדם נמנע מכך, מכחיש מעשה בראשית ונקרא רע, רשע, כפי בני יהודה ער ואונן, הזוהר הקדוש אומר עליו עץ סרק שאין בו כל תועלת מלבד לבעור באש, והם לא יקומו בתחיית המתים, שלא כמו עץ פרי עושה פרי שלהם יש תחיית המתים ועולם הבא.

בלא רחוץ ידיים ורגליים:נקיון הגשמי של הידיים - מים וסבון, אך הנקיון הרוחני הינו רק נטילת ידיים בכלי נטלה שלוש נטילות בכל יד לטהרה לסירוגין ולברכה על הלחם שלוש בכל יד, בכח אחד, משמע כמות המים הנמצאת בנטלה חייבת להספיק לשש הנטילות, ללא תוספת מים.ובשער הכוונות - דרושי ברכת השחרמבואר סיבת השלוש לכל יד, להלן דבריו הקדושים "ועתה נבאר סדר נטילת ידים של שחרית הנה בתחילה יטול הכלי של המים בידו הימנית ונותנו בידו השמאלית ואח"כ שופך מים מידו השמאלית על ידו הימנית ואח"כ ישפוך מים מידו הימנית על ידו השמאלית הרי פעם אחת. וחוזר כסדר הזה פעם ב" וג" באופן שתרחוץ כל יד ויד ג" פעמים ולא תרחצם יחד ג" פעמים כל יד אלא פעם אחת ביד זו ופעם אחרת ביד הב" בסרוגין כי ע"י כן רוח הטומאה הנקראת שיבת"א [חולין ק"ו ע"ב ושבת ק"ט ע"א] בת מלך היא ומקפדת ודולגת וקופצת עד שנעתקת לגמרי משם ואם לאו אינה נעתקת וכן נמצא בזוהר בכ"י: ומכאן ומקומות נוספים דע כי עיקר המחשבות הזרות וההפרעות שיש לאדם בקדושה הינה יניקתם של כוחות הטומאה השורות על אצבעות הידיים, ולכן הקפידו רז"ל בנטילת ידיים באומרם עסקניות הן.

לשון הרע על משה ואהרן:מלמד שהיה משה ואהרן מהלכין תחלה נדב ואביהוא מהלכין אחריהם והיו אומרים מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הצבור תחתיהם.ובזוהר חלק ג דף מא/א פרשת שמיני:

רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהלים לד) מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים וְגוֹ". נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וְגוֹ". סוּר מֵרָע וְגוֹ". וּכְתִיב (משלי כא) שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ וְגוֹ". מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים. מַאן חַיִּים. אֶלָּא אִלֵּין חַיִּים דְּאִקְרוּן עָלְמָא דְּאָתֵי, וְחַיִּים תַּמָּן שַׁרְיָין. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, עֵץ חַיִּים, הִיא אִילָנָא מֵאִינּוּן חַיִּים, אִילָנָא דְּאִתְנְטַע בְּאִינּוּן חַיִּין. וְעַל דָּא מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים כְּתִיב.אוֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב, מַאן יָמִים. אֶלָּא דָּא הוּא שְׁמָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, דַּאֲחִידָא בְּאִינּוּן יוֹמִין עִלָּאִין, דְּאִקְרוּן יְמֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ, יְמֵי הַשָּׁמַיִם וַדַּאי, עַל הָאָרֶץ וַדַּאי. מַאן דְּבָעֵי חַיִּים דִּלְעֵילָּא, לְמֶהֱוִי לֵיהּ חוּלָקָא בְּהוּ. וּמַאן דְּבָעֵי יוֹמִין עִלָּאִין לְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ וּלְרַחֲמָא לְהוּ. יִנְטַר פּוּמֵיהּ מִכֹּלָּא, יִנְטַר פּוּמֵיהּ וְלִישָׁנֵיהּ, יִנְטַר פּוּמֵיהּ מִמֵּיכְלָא וּמִמִּשְׁתְּיָא, דִּמְסָאֵב לְנַפְשָׁא, וּמְרַחָקָא לְבַּר נָשׁ מֵאִינּוּן חַיִּין וּמֵאִינּוּן יוֹמִין, וְיִנְטַר (ס""א פומיה ולישניה) לִישָׁנֵיהּ מִמִּלִּין בִּישִׁין, דְּלָא יִסְתְּאַב בְּהוּ, וְיִתְרְחַק מִנַּיְיהוּ, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא בְּהוּ.תָּא חֲזֵי, פּוּמָא וְלִישָׁן, אֲתַר (אחרא) עִלָּאָה הָכִי אִקְרֵי, וּבְגִין כָּךְ לָא יַפְגִּים אִינִישׁ פּוּמֵיהּ וְלִישָׁנֵיהּ, וְכָּל שֶׁכֵּן לְאִסְתַּאֲבָא נַפְשֵׁיהּ וְגַרְמֵיהּ, בְּגִין דְּאִסְתְּאַב הוּא בְּעָלְמָא אָחֳרָא, וְהָא אוֹקִימְנָא. (ויקרא יא) זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה וְגוֹ", הַאי קְרָא לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ, וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ. זֹאת הַחַיָּה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר מִכָּל הַבְּהֵמָה. אֶלָּא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל מְנַטְרֵי נַפְשַׁיְיהוּ, וְגַרְמַיְיהוּ, דְּלָא לְסָאֲבָא לוֹן, וַדַּאי זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, יֵהוֹן שְׁכִיחִין בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה, לְאִתְדַּבְּקָא בִּשְׁמִי, בִּבְרִירוּ דְּהַהִיא בְּהֵמָה דְּבָרִירְנָא לְכוּ לְמֵיכַל, לָא תִּסְתַּאֲבוּ בְּהוּ, וְתֶהווֹן דְּבֵקִין בִּשְׁמִי. וְכָל זִמְנָא דְּלָאו אִינּוּן נַטְרִין נַפְשַׁיְיהוּ וְגַרְמַיְיהוּ מִמֵּיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא, יִתְדַבְּקוּן בַּאֲתַר אָחֳרָא מִסְאֲבָא, לְאִסְתַּאֲבָא בְּהוּ. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב, זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל, מִכָּל ודַּאי, דְּאִיהוּ רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ. מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ, בְּגִין דְּהַאי מֵיכְלָא דְּהַאי בְּהֵמָה אִשְׁתְּכַח דַּכְיָא, וְלָא יְסָאַב לְכוּ, יְהֵא לְכוּ חוּלָקָא בִּשְׁמִי, לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ.תרגום:רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהלים לד) מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים וְגוֹ", נְצֹר לְשׁוֹנְךְ מֵרָע וְגוֹ", סוּר מֵרָע וְגוֹ". וְכָתוּב, (משלי כא) שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ וְגוֹ". מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֵיזֶה חַיִּים? אֶלָּא אֵלּוּ חַיִּים שֶׁנִּקְרָאִים הָעוֹלָם הַבָּא, וְהַחַיִּים שׁוֹרִים שָׁם. וְעַל כֵּן שָׁנִינוּ, עֵץ חַיִּים הוּא עֵץ מֵאוֹתָם הַחַיִּים, הָעֵץ שֶׁנָּטַע בְּאוֹתָם חַיִּים, וְעַל כֵּן כָּתוּב מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים. אוֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב, מִי הַיָּמִים? אֶלָּא זֶהוּ שְׁמוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁאוֹחֵז בְּאוֹתָם יָמִים עֶלְיוֹנִים, שֶׁנִּקְרְאוּ יְמֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ. יְמֵי הַשָּׁמַיִם וַדַּאי, עַל הָאָרֶץ וַדַּאי. מִי שֶׁרוֹצֶה חַיִּים שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֵלֶק בָּהֶם. וּמִי שֶׁרוֹצֶה יָמִים עֶלְיוֹנִים לְהִדָּבֵק בָּהֶם וְלֶאֱהֹב אוֹתָם - יִשְׁמֹר פִּיו מֵהַכֹּל, יִשְׁמֹר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, וְיִשְׁמֹר פִּיו מִמַּאֲכָל וּמִשְׁתֶּה שֶׁמְּטַמְּאִים אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמַרְחִיקִים אֶת הָאָדָם מֵאוֹתָם חַיִּים וּמֵאוֹתָם יָמִים, וְיִשְׁמֹר (פיו ולשונו) לְשׁוֹנוֹ מִדְּבָרִים רָעִים שֶׁלֹּא יִטָּמֵא בָהֶם, וְיִתְרַחֵק מֵהֶם, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בָּהֶם. בֹּא רְאֵה, פֶּה וְלָשׁוֹן, כָּךְ נִקְרָא מָקוֹם (אחר) עֶלְיוֹן, וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא יִפְגֹּם אָדָם אֶת פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן לְטַמֵּא אֶת נַפְשׁוֹ וְעַצְמוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנִּטְמָא הוּא בָּעוֹלָם הָאַחֵר, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ. זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה וְגוֹ". הַפָּסוּק הַזֶּה אֵין רֹאשׁוֹ סוֹפוֹ וְאֵין סוֹפוֹ רֹאשׁוֹ. זֹּאת הַחַיָּה, בַּהַתְחָלָה, וְאַחַר כָּךְ מִכָּל הַבְּהֵמָה? אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּכָל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שׁוֹמְרִים עַל נַפְשָׁם וְאֶת עַצְמָם שֶׁלֹּא לְטַמֵּא אוֹתָם, וַדַּאי זֹּאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, יִהְיוּ מְצוּיִים בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, לְהִדָּבֵק בִּשְׁמִי, בַּבְּחִירָה שֶׁל אוֹתָהּ בְּהֵמָה שֶׁבָּחַרְתִּי לָכֶם לֶאֱכֹל, אַל תִּטָּמְאוּ בָהֶם, וְתִהְיוּ דְבֵקִים בִּשְׁמִי. וְכָל זְמַן שֶׁאֵינָם שׁוֹמְרִים אֶת נַפְשָׁם וְאֶת עַצְמָם מִמַּאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, הֵם יִדָּבְקוּ בְּמָקוֹם אַחֵר טָמֵא לְהִטָּמֵא בָהֶם. וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב, זֹּאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל, מִכָּל וַדַּאי, שֶׁהוּא סוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ לְהִדָּבֵק בּוֹ. מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ, מִשּׁוּם שֶׁהָאֹכֶל שֶׁל הַבְּהֵמָה הַזּוֹ נִמְצָא טָהוֹר, וְלֹא יְטַמֵּא אֶתְכֶם, וְיִהְיֶה לָכֶם חֵלֶק בִּשְׁמִי לְהִדָּבֵק בּוֹ.

זוהר פרשת שמיני ל"ז