ספר בראשית פרק כ

(א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל:

מי היא "בכל"?

 ומלכותו "בכל" משלה, "בכל" הוא אחד משמותיה של המלכות הקדושה, השכינה, התורה שבעל פה. בה מתגלים כל המידות שברא הבורא בעולמות במקום הצמצום.

מעשה הנבראים מקלקל או מתקן את אור השכינה – עולה ויורדת באדם קדמאה (א"ק) הראשון לכל הנאצלים וראשו בתחילת הצמצום עד קרקעית עולם האצילות, שם נשברו הכלים הנקראים שבעת מלכי אדום, ובשבירתם ונפילתם מתחת לעולם האצילות נוצרו עולמות בריאה, יצירה ועשיה.ירידת המלכות, השכינה, תורה שבעל פה היא סוד "הקב"ה ממית ומחיה, קודם המית את המלכות (מות הוא ירידה מעולם לעולם) מלשון ירידה לעולמות התחתונים - מלכות היא מות כל,  "כל" נקרא יסוד מלשון ויכלכל. והיא מתלבשת בכל התחתונים עד אין תכלית, מלשון ואתה מחיה את כולם, ומלכותו בכל משלה, שגם הקליפות והטומאה ניזונות ממנה, ועם ישראל צריך להפרידה מהקליפות, לברור אוכל (ניצוצות הקדושה) מפסולת (עולם המוות, שאר העמים, עכו"ם) ויימוגו מהעדר (מחסור) חיות שמקבלים מהשכינה. ועד סוף הברור "רגליה יורדות מות", זו המלכות שבהעדר היסוד (כל) ירדה למוות, ירידה לגלות מעולם האצילות לעולמות בריאה יצירה ועשיה – ששת ימי המעשה חטא האדם וחוה, ירידת המלכות לעולם הנחש, עולם הטומאה – אי "כה" שאל הקב"ה את האדם היכן "כה", שהוא אחד משמות המלכות, לאן הורדת אותה? תשע מדרגות, נשארה נקודה שורשית וכל שאר המדרגות ירדו לעולם הקליפה, והמלכות בשבי.

אברהם אבינו התחייב להציל את "בכל" ע"י כל זרעו!

(ראה פרשת לך לך, וירא) אברהם בברית בין הבתרים,  קנה את השכינה "בכל" (גימטריה, ב"נ, שם המלכות, שהוא שם הויה הקדוש במילוי הה, תשע אותיות כמנין הנקודות שנפלו מעולם האצילות) ועבור הקניה חתם על "משכנתא" – זרעו יהיה גר בארצות לא להם, בארבע גלויות, שמד גשמי, שנאה ואיבה וקנאה ירדפום, יעבדו עבודת פרך כדי להחזיר את המשכנתא, השכינה הקדושה, "בכל", התורה שבעל פה, אברהם פדה אותה מידי הס"א בברית בין הבתרים, והוציא חלק הנחש להגר ע"י ישמעאל, והוציא ה' מחמשת המלכים, ונקרא אברהם, (קודם היה שמו אברם) וע"י לוט פדה את נפש דוד מסדום, וגילה גבורתו של המאציל העליון ע"י יצחק שהוא מידת הגבורות דקדושה, וסיגיה התגלמו בעשו שהוא גבורות של הטומאה, הס"מ, הנבל (לבן) ששבה את בתו של האל - בתואל, והוציא בלעו מאוכלו ע"י פתיחת הקבר שהיא רבקה להוציא את עקרת הבית ואם הבנים ע"י יעקב שהקיפה בי"ב שבטים, שבטי יה, ובא משה כללות האבות – ש של משה אברהם יצחק ויעקב, מה (גימטריה אדם) של משה אדם הראשון, נעשה בעלה של מטורניתא – כביכול בעלה של השכינה בתו של הקב"ה – בכל. (בת כל – בת היסוד, ראה פרוש הרמב"ן על פסוק זה). ואז כה יהיה זרעך – שורש זרעך יהיה בכה – השכינה הקדושה. ומאז לא זזה השכינה מאהל נשי האבות הקדושים, וזה שאמר

בספר בראשית פרק כד (סז) וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:

רש"י על בראשית פרק כד פסוק סז

(סז) האהלה שרה אמו - ויביאה האהלה והרי היא שרה אמו כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה פסקו וכשבאת רבקה חזרו (ב"ר):

(ב) וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן..:

חברון על שם חיבור שנעשה בין ארבע זוגות שהיא קרית ארבע, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה.

זוהר חלק א דף קכח/א

אמר רבי שמעון, בשעתא דעאל אברהם במערתא, ואעיל שרה תמן, קמו אדם וחוה ולא קבילו לאתקברא תמן, אמרו ומה אנן בכסופא קמי קב"ה בההוא עלמא, בגין ההוא חובא דגרימנא, והשתא יתוסף לן כסופא אחרא מקמי עובדין טבין דבכו, אמר אברהם, הא אנא זמין קמי קב"ה בגינך, דלא תכסיף קמיה לעלמין, מיד ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו, מאי ואחרי כן, בתר דקביל אברהם עליה מלה דא, אדם עאל בדוכתיה, חוה לא עאלת, עד דקריב אברהם ואעיל לה לגבי אדם, וקביל לה בגיניה, הה"ד ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו, לשרה לא כתיב, אלא את שרה, לאסגאה חוה, וכדין אתיישבו בדוכתייהו כדקא יאות, הה"ד (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ותנינן באברהם, תולדות השמים והארץ דא אדם וחוה, אלה השמים והארץ לא כתיב, אלא תולדות השמים והארץ, ולא תולדות בר נש, ואינון אתקיימו בגיניה דאברהם, ומנא לן דאתקיימו בגיניה דאברהם, דכתיב ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם, ועד דאתא אברהם לא אתקיימו אדם וחוה בדוכתייהו בההוא עלמא.:

תרגום: אמר רבי שמעון בשעה שנכנס אברהם במערה והכניס את שרה לשם, קמו אדם וחוה ולא רצו להקבר שם, אמרו מה אנחנו בבושה מול הקב"ה בגלל החטא שגרמנו, עכשיו יתווסף לנו בושה נוספת מול כל הזכויות והמצוות שלכם, אמר אברהם, הנה אני אתפלל לקב"ה עבורך שלא תתבייש לפניו לעולם, ומיד "ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו", מהו ואחרי כן, אחרי שקיבל (אדם) את מילתו של אברהם נכנס אדם למקומו, חוה לא נכנסה, עד שקירב אותה אברהם לאדם ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו, "את" לרבות חוה, ואז הסתדרו במקומן כפי שצריך, ככתוב (בראשית ב ד) "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", ושנינו "באברהם", תולדות השמים והארץ, (זכר שמים (תורה שבכתב), ונקבה ארץ (תורה שבעל פה) ולא תולדות בן אדם, ואלו התקיימו בזכות אברהם, ומהיכן למדנו שבזכות אברהם התקיימו?, ככתוב "ויקם השדה (השכינה תורה שבעל פה, "חקל תפוחים") והמערה אשר בו לאברהם", עד שבא אברהם לא התקיימו אדם וחוה במקומן בעולם הבא:

הסבר: פשט הדברים הוא כי עקב בושתם והרחקתם מגן עדן, אדם וחוה היו במערת המכפלה ולא נקברו, ולא עלו לגן עדן, ולאחר שאברהם סידר והפריד את הרע מהטוב, ועשה לאדם וחוה פדיון נפש, 400 שקל הכסף ששילם לעפרון, הנחש עפר לחמו, הוא הממונה על הנפשות החוטאות ומשחררן רק ע"י צדיק המשלם כופר לנפש שפודה, אזי קבר אותם במקומן ועלו לגן עדן ללא בושה, וזו מעלה נוספת לאברהם אבינו, שאפילו בשעת צערו הגדול, מות אשתו הקדושה והאהובה, הוא עושה חסד לאדם הראשון ולחוה לשחררם ממאסר הנחש ולהכניסם לגן עדן, וזה שאמרו שהקב"ה נתן לאברהם את הכוח להחליט מי ייכנס לגן עדן.

רעיא מהימנא דף רכח/א

ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת דא צלותא דאיהו דבור ובגיניה אתמר אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שמקובל ואי אית סרכא ונפקא בעכובא יודע אני שמטורף בגין (ס"א כגון) סרכא בריאה דאיהי טרפה.

תרגום: זאת תפילה שהיא דבור ובגללה נאמר "אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שמקובל ואם יש סרכא ויוצאת בעכוב יודע אני שמטורף בגלל שסרכא בריאה היא טרפה:

אומר הזוהר הקדוש כאשר תפילתו של האדם רהוטה ויוצאת שגורה הרי היא מקובלת, ואז יוצא מהקבר (רבקה), הניצוץ הקדוש שבורר בתפילה, משמע הצליח לפדות נפש משביה, ואם ח"ו תפילתו משובשת הרי היא טרפה, הנפש שלו נשבתה. ונסביר כי מאבק עצום וארוך בין הטומאה שהיא העולם הזה וקיומו, לבין הקדושה שהיא העולם הבא וקיומו, ואחד נבנה מחורבנו של השני, כמאמרם "אין ירושלים נבנית, אלא מחורבנה של צור", כפי סדום ועמורה שנחרבה וממנה הוקמה התשתית למלכות בית דוד, כך גם במקרה הפרטי של כל אדם ואדם, נבנה מהנפשות אשר עושה, פודה, מציל משבי הטומאה, או ח"ו נהרס, נחרב משבי נפשו ע"י כוחות הטומאה, וכל זאת ע"י מעשיו. אם תפילתו שגורה, כלומר הוא הכין עצמו וכליו להכנס לתוך בית בתואל (עולם המוות, הטומאה), ואז הוא נוטל ידיו (כפי אליעזר עבד אברהם שכאשר הגישו לו ארוחה אמר שהוא למד אצל אברהם כי יש ליטול ידיים, בתואל הכניס רעל בארוחתו של אליעזר, וכאשר כולם קמו עם האורח ליטול ידיים, הוחלפה צלחת אליעזר המורעלת עם צלחת בתואל ע"י מלאך, ובתואל מת במקום), והאדם ממליך את הקב"ה, מזמר תהילים, לומד הלכה, גורס בזוהר הרי אז הוא נכנס עם כלים שיוכל לקחת את רבקה ולצאת בשלום לאחר שהשאיר פדיון לנפש במקום הטומאה, וזה אחת הסיבות לתת שלוש מטבעות לפני תפילת שחרית ב"ויברך דוד", וכוונתם, המטבעות הם אות יוד של שם הויה, חמש אצבעות כנגד הא, הזרוע כנגד ואו, ויד הגבאי או הקופה כנגד הא האחרונה של שם הויה, ואם עשית כך והכנת הכלים וגופך לתפילה אזי תפילה שגורה שאינה חוזרת ריקם.

סתרי תורה פרשת תולדות מאמר שבעה יומין עלאין, שבעה ימים עליונים וסוד הבאר.

ת"ח, כד ברא קב"ה עלמא, ברא ליה בדינא. כיון דחזא דלא מתקיים, שתף ביה חסד. הה"ד, בהבראם, ביום עשות ה' אלהים, ואוקמוה באברהם על כן קרא למקום ההוא באר שבע. אף על גב דהאי בירא אתדבק ביצחק, דכתיב ויקרא אותה שבעה. שמה באר שבע, סטרא דאברהם, ולא באר שבעה, הה"ד וימינו תחבקני: ות"ח, ד' מאינון שבעה זכאי קשוט, כד בעו לאתקרבא בשכינתא, ברזא דשבע, כלהו איערעו בהאי באר, דלא פסקו מימוי לעלמין:

אברהם כרי לה להאי בירא, בגין דאיהו אוליף לכל בני עלמא, דיפלחון לקב"ה. וכיון דכרי לה, אפיק מיין נבעין דלא פסקין לעלמין:  וכיון דמת אברהם, מה כתיב. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם. בארת כתיב, וחד הוה, דכתיב באר שבע, וקרו ליה בארות, דמשמע דסגיאין הוו. בגין דהאי בירא, מתחזי לון לאבהן בכל דוכתא דהוו אזלין, והוה מתחזי לון כבירין סגיאין, כיון דמילאו פלשתים עפרא, רזא דאהדרו בני עלמא לע"ז, הוה עלמא שמם, דלית דידע לקב"ה. כיון דאתא יצחק, מה כתיב. וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו. מאי וישב. אלא דאתיב עלמא לתיקוניה, ואוליף לון לבני עלמא דידעון לקב"ה. הה"ד ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו: וישב יצחק עם באר לחי רא"י, האי בירא ממאן הוא. ממאן דכל חיין עילאין ותתאין וקיומיהון תליין ביה. וחזי כלא. הה"ד ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא:

תרגום: בוא וראה, כאשר ברא הקב"ה את העולם, ברא אותו בדין, כיוון שראה שלא מתקיים שתף בו מידת החסד, ככתוב בהבראם, ודרשו רז"ל, באברהם, על כן קרא למקום באר שבע, אפילו שהבאר נדבקה ביצחק ככתוב ויקרא אותה שבעה, נקראת באר שבע מצד אברהם, ולא באר שבעה, ככתוב וימינו (חסד) תחבקני: וראה, ארבעה משבעת הרועים (אברהם, יצחק, יעקב ומשה), כאשר רצו להדבק בשכינה כולם נפגשו עם הבאר הזו, שלא נפסקו מימיו (תורה שבעל פה) לעולם: וכיון שמת אברהם, כתוב וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם, בארת כתוב (כתיב חסר) משמע היתה באר אחת, באר שבע, וכתוב ברבים אלא לומר לך שבכל מקום אשר הלכו הלכה הבאר (השכינה) עם האבות, ונראה כאילו מדובר בהרבה בארות: כיון שמילאוה פלשתים עפר (הנחש המתפלש בעפר) בסוד שחזרו בני העולם לעבודה זרה, היה העולם שומם, שאין ידיעה בקב"ה, כיון שבא יצחק ככתוב וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו (גילה את השכינה והמליכה על כולם), מהו וישב ?, אלא השיב את העולם לתיקונו ולימד בני אדם שידעו את הקב"ה, ככתוב אחרי מות אברהם ויברך א-להים את יצחק בנו:

הסבר: המאמר ארוך מכדי להביאו בגליון זה, אולם עיקרו הובא כאן, כי האבות הקדושים אשר גילו את הקב"ה והנהגותיו, וידעו כי השכינה, תורה שבעל פה, מלכותו של הקב"ה נפלה בשבי הנחש (בני חם), וכל הנהגותיהם היו להצילה משוביה ולהמליך את הקב"ה על כל מעשיו, וזו הבאר שהיתה הולכת עם האבות לכל מקום ולכן מוזכרת בכל כך הרבה מקומות, שממנה יצאו כל ניצוצות הקדושה שהם בני ישראל, בתחילה אברהם שרה, ואחריהם רבקה (אליעזר עבד אברהם פגש את רבקה בבאר מים), ואחריה רחל ולאה, ואחריהן משה וציפורה, וזו באר מרים שהלכה עם עם ישראל במדבר, ומימיה עם ישראל שותה את מי התורה הקדושה, שאפילו שאין לה בית נודדים איתה הצדיקים לכל מקום להציל החלק שעדיין בשבי הנחש ובני חם.

ובימינו, הנה עם פלשתי, שהוא מבני הנחש הקדמוני, כפי שנאמר הנחש מתפלש בעפר שזה שמם של הפלשתינים, שכל תכליתם היא לסתום את הבאר מחדש ולהכניסה ללוע הנחש, אולם, האבות הקדושים, שבעת הרועים עדיין עומדים כנגדו ולא מאפשרים לסתום את הבאר, ואתה בנם, זרעם, ישראל חייב לאזור כוח ולסייע להם כנגד הנחש בקדמוני לקרב הגאולה ע"י מסירות נפש מלאה לבוראך, להוציא השכינה משביה, להתפלל בכוונה, ללמוד תורה, לחדש חידושים, לקרב רחוקים, להסיר המחלוקת ולהתקדש.

שֶׁבַע שָׁנִים אִלֵּין אִתְפָּרְשָׁן וְנָפְקָאן מִכְּלָלָא סְתִימָאָה דִלְעֵילָא. וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָּא יִחוּדָא חָדָא, אֲבָל מִתְפָּרְשָׁן בְּדִינָא וְרַחֲמֵי בְּכַמָּה סִטְרִין וְאוֹרְחִין מַה דְּלָא הֲוִי הָכִי לְעֵילָא. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב שָׁנָה רָזָא דְּיִחוּדָא דְּלָא אִתְפְּרַשׁ לְעָלְמִין. ....וּבְגִין כָּךְ בְּאִלֵּין שֶׁבַע שָׁנִים כְּתִיב בְּהוּ שָׁנִים וְלָא שָׁנָה, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן חַיִּים. וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, דְּהֲווּ מַמָּשׁ דְּאִתְבְּרִיאוּ וְאִתְקַיְּימוּ לְעֵילָא.

תרגום: אמר רבי שמעון, בוא וראה סוד המשפט, מהו השונה שבכולם אמר: שנה, שנה, ובאילו השבע אמר שנים:, ככתוב מאה שנה, ועשרים שנה ואחר כך שבע שנים, אלא הכל אחד. מאה שנים כללות הכל, (היא ספירת הכתר הכלולה מעשר ספירות שבל אחת עשר ספירות והם מאה ספירות), הקב"ה נכלל ממקום עליון סתום מכל המקומות, במאה שהם סוד מאה ברכות של כל יום (גם נקרא הכתר, מקור הברכה שממנו יוצא כל השפע של הברכות שמברך אדם בכל יום), ועשרים שנה בגללם כתוב שנה (אחדות של עשרים שנה הם: חכמה ובינה שיצאו יחד ונמצאות יחד תמיד, וכל אחת כלולה מעשר ויחד עשרים שנה), ובגלל זה שנה שהוא סוד הייחוד שלא נפרדו מחשבה (שהיא החכמה), ויובל (שהיא הבינה) לעולם.

שבע שנים הם שנפרדו ויצאו מכללות הסתום העליון (7 ספירות תחתונות שהם בפירוד ושורשן בכתר העליון), ואף על פי שכולם הם בייחוד אחד, נפרדים בגבורות ובחסדים בכמה צדדים ודרכים, מה שלא שייך למעלה, ובגלל זה כתוב שנה סוד הייחוד של נפרד לעולם, ...וזו הסיבה שכתוב שבע שנים ולא שנה, וכולם נקראים חיים, ויהיו חיי שרה, שהיו ממש נבראו והתקיימו למעלה.