ט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם:

ייסורים קונים שפע, הן גשמי והן רוחני, המשל הפשוט כי ע"י עמל אדם מתפרנס, או בזעת אפיך תאכל לחם, גם התורה נקנית בייסורים "לפום צערא אגרא",(כפי הצער כך השכר) כמו שאמר רבי שמעון בר - יוחאי "שלושה דברים נקנים בייסורים: ארץ ישראל, תורה העולם הבא" ולמה?, למה ייסורים?, למה עוני?, למה מחלוקות וקשיים בלימוד התורה?

זוהר חלק א דף קפא/א רבי אלעזר אמר, כל מה דעביד קב"ה בדינא איהו, בגין לדכאה לההיא נפשא לאייתאה לה לעלמא דאתי, (ובגין כך קב"ה כל עובדוי), (נ"א בגין דכל עובדוי דקב"ה) אינון בדינא וקשוט, ובגין לאעברא מניה ההוא זוהמא דקבילת בהאי עלמא, ועל דא אתבר ההוא גופא ואתדכיאת נפשא, ובגין כך קב"ה עביד לההוא זכאה דיסבול יסורין ומכאובין בהאי עלמא ויתנקי מכלא, ויזכה לחיי עלמא, ועל דא כתיב (תהלים יא ה) ה' צדיק יבחן ודאי והא אתמר. תרגום: רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא בְּדִין, כְּדֵי לְטַהֵר אוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ לְהָבִיא אוֹתָהּ לָעוֹלָם הַבָּא [וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּל מַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא] [נ"א מִשּׁוּם שֶׁכָּל מַעֲשֵׂי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא] הֵם בְּדִין וֶאֱמֶת, וּכְדֵי לְהַעֲבִיר מִמֶּנּוּ אוֹתָהּ זֻהֲמָה שֶׁקִּבְּלָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְעַל כֵּן נִשְׁבָּר אוֹתוֹ הַגּוּף וְנִטְהֶרֶת הַנֶּפֶשׁ, וּמִשּׁוּם כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לְאוֹתוֹ הַצַּדִּיק שֶׁיִּסְבֹּל יִסּוּרִים וּמַכְאוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְיִתְנַקֶּה מִן הַכֹּל וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְעַל כֵּן כָּתוּב (תהלים יא) ה' צַדִּיק יִבְחָן, וַדַּאי, וְהִנֵּה נִתְבָּאֵר.

הסבר: נפש היא ניצוץ קדוש שנפל לתוך הטומאה כתוצאה ממעשי הרשעים או מחטאי האדם הראשון, דור המבול, נח, חם, בבל, סדום ועמורה, מצרים וגילוליה. הנפש, הניצוץ הקדוש עטוף בקליפה קשה של טומאה של עבירות ונמצא בשבי הקליפה עד אשר מגיע צדיק (יוסף) ומגלה אותו, עכשיו צריך לשלוף את הניצוץ ממקומו להעבירו למציאות של גשמיות להיוולד בגוף ובמשך השנים שבהם חי בעולם הזה שובר את הקליפה ואת העבירות שהביאו את הנפש הזו למקומה בשבי, שבירת הקליפות והמידות הרעות ניקנות בייסורים של הגוף הגשמי שכל תכליתו הוא לספוג את הייסורים ולנקות את הנפש, וזה ע"י ירידת הרוח והנשמה מעולמות הקדושה לעולם הגשמי, עולם התאוות עולם שנקרא מצרים שמצר על הנשמה שאינה רוצה להיות בעולם עכור הזה, וזה תפקיד הנשמה לסייע לשבור הקליפה שמחזיקה את הנפש, כי הנפש עצמה היא אסיר ואין אסיר משחרר עצמו מבית אסורים, ואלו כל ניצוצות הקדושה שהיו במצרים התגלו ע"י יוסף הצדיק וחיכו לבני ישראל שיבואו למצרים, ויעלו את כל הנפשות להגשימם בגוף שנאמר בפרשה (כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד: בני ישראל עושים את הברור ומעלים את הנפשות וירבו מאוד. ואלו הניצוצות הללו הן עטופות בקליפה קשה המכסה על הקדושה והם עתידים לעבור ייסורים קשים לשבר את הקליפה שעוטפת אותם עד שיסיימו את הברור וירוקנו את מצרים וייצאו ברכוש גדול, שזה הרכוש הוא רכוש של עם ישראל לעולם הבא, אלו הם הנפשות שהיו בשבי בני חם, מצרים, ובגמר הברור הזה עוד עתיד לישראל ברורים נוספים גדולים, עם כל עמי הארצות המחזיקים את נפשות השכינה הקדושה ולכן עתיד ישראל ממצרים ועד הגאולה לסבול ייסורים כדי לשבר את כל הקליפות המחזיקות את הנפשות הקדושות. ובמדרש רבה בראשית פרשה צד פסקה ה רבי ברכיה אמר אין הקב"ה מייחד שמו על בריה כשהוא חי אלא על בעלי יסורין ..: ייחודו של הקב"ה הוא קדושה ללא טומאה ח"ו ללא קליפה, ולכן רק אדם שמתאמץ בכל כוחו שניתן לו ע"י הקב"ה, לשבר הקליפה לתקן המעוות, המידות, אזי הקב"ה מייחד שמו על אותו אדם ונקרא זכאי, צדיק, מזומן לחיי העולם הבא במהרה בימינו אמן.

פרק מו  (ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ:

בגלות הארוכה הזו המלכות דלה ועניה, היא מתפרנסת ע"י הקליפות בדלות ובעוני, מבררת את ניצוצות הקדושה, בכל לילה יורדת לתוך עולמות בהן יש ברור (אנכי ארד עמך) ובבוקר היא שבה לעולם האצילות (ואנכי אעלך גם עלה) עמוסה בכל ניצוצות הברורים שעשתה בלילה, למלכות אין כוח מעצמה לעלות, היא צריכה את יוסף הצדיק שיעלה אותה, (ויוסף ישית ידו על עיניך) וזה הוא הצדיקים שיושבים בכל לילה ועוסקים בתורה, בתקון השכינה (מלכות), תקון חצות,  תפילה בנץ החמה. בזוהר (פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (שם פח) ה' אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ. בֹּא רְאֵה, דָּוִד הַמֶּלֶךְ הָיָה קָם בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה וּמִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה בְּשִׁירִים וְתִשְׁבָּחוֹת לְשִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ וְהַגְּבִירָה, וְזוֹ הָיְתָה שִׂמְחַת הָאֱמוּנָה בָּאָרֶץ, מִשּׁוּם שֶׁזֶּהוּ הַשֶּׁבַח שֶׁל הָאֱמוּנָה שֶׁנִּרְאֶה בָאָרֶץ. שֶׁהֲרֵי לְמַעְלָה פּוֹתְחִים בְּשִׂמְחָה שִׁירָה, כַּמָּה מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים בְּכַמָּה מִינִים שֶׁמְּשַׁבְּחִים בַּלַּיְלָה בְּכָל הַצְּדָדִים. כְּמוֹ כֵן לְמַטָּה בָּאָרֶץ, מִי שֶׁמְּשַׁבֵּחַ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָרֶץ בַּלַּיְלָה, בּוֹ חָפֵץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָל אוֹתָם הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁמְּשַׁבְּחִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כֻּלָּם מַקְשִׁיבִים לְאוֹתוֹ שֶׁמְּשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ בַּלַּיְלָה בָּאָרֶץ, שֶׁהַשֶּׁבַח הַזֶּה הוּא בִּשְׁלֵמוּת, לְהַעֲלוֹת אֶת כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְּמַטָּה וּלְזַמֵּר בַּשִּׂמְחָה שֶׁל הַיִּחוּד. בֹּא רְאֵה, דָּוִד הַמֶּלֶךְ כָּתַב, ה' אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי וְגוֹ'. ה' אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי, מָתַי הוּא יְשׁוּעָתִי? בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁהִקְדַּמְתִּי שֶׁבַח בַּלַּיְלָה אֶצְלְךָ, אָז הוּא יְשׁוּעָתִי בַּיּוֹם. וּבֹא רְאֵה, שֶׁהֲרֵי בַּלַּיְלָה, מִי שֶׁמְּשַׁבֵּחַ אֶת רִבּוֹנוֹ בַּשֶּׁבַח שֶׁל הַתּוֹרָה, אָז מִתְחַזֵּק בְּחֹזֶק בַּיּוֹם בְּצַד הַיָּמִין, שֶׁהִנֵּה חוּט אֶחָד יוֹצֵא מִצַּד הַיָּמִין, וְאָז נִמְשָׁךְ עָלָיו וּמִתְגַּבֵּר בּוֹ, וְעַל כֵּן אָמַר ה' אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם צָעַקְתִּי וְגוֹ'. וּמִשּׁוּם כָּךְ אָמַר לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ. לֹא הַמֵּתִים, מִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ לְשַׁבֵּחַ חַי לְחַי. וּמֵת לְחַי לֹא כֵן, שֶׁכָּתוּב לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ, וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ, שֶׁהֲרֵי אָנוּ חַיִּים, וְאֵין לָנוּ חֵלֶק בְּצַד הַמָּוֶת כְּלָל. חִזְקִיָּהוּ אָמַר, (ישעיה לח) חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי, מִשּׁוּם שֶׁחַי מִתְקָרֵב לְחַי. דָּוִד הַמֶּלֶךְ הוּא חַי, וְהַקִּרְבָה שֶׁלּוֹ לְחַי הָעוֹלָמִים, וּמִי שֶׁנִּקְרָב אֵלָיו הוּא חַי, שֶׁכָּתוּב וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם, וְכָתוּב וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל. (מכיון שאדם הישן בחצות הלילה חווה את המוות, ונקרא מת, וזה לא המתים יהללו יה,  וכל העוסק בלילה בתורה נקרא חי)

ידע כל אדם כי עסק התורה בלילה הינו פסגת עבודת השם, כל הסגולות, כל השפע, האמונה ידיעת השם, הכל תלוי בעבודת הלילה, כל חידושי התורה, כל סודות התורה, כל זאת מתגלה בלילה, אחר חצות, וכל זאת עולה עם נץ החמה בתפילה זכה ומלאה באמונה ובדביקות בקב"ה, חוט של חסד נמשך עליו כל היום, פרנסה, שפע בריאות, חדווה, שלום בית, בנים צדיקים, כל זאת בזכות לימוד תורה בלילה. וכאשר תשאל, מהיכן פרנסה?, הנה הכתוב בפרשה בפרק מה (ח) וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ - לֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וכי האדם אדון לגורלו? למעשיו, וכי הוא קובע מי יהיו הוריו? ומה צבע עורו? וצבע עיניו? ובאיזה תאריך יוולד? ומי יהיו חבריו? ומי יהיו אויביו? או מי קובע מי יהיה עשיר או מי יהיה עני?, חכם או טיפש? "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", הבחירה האמיתית של האדם היא לאיזה כח להיות מרכבה במקום שהוא נמצא, האם לתת כח לקדושה ולהבין שהקב"ה מנהל את העולם וכל המקרים והאירועים שעוברים על האדם הם לטובתו ולתיקונו, אזי כל השתדלותו של האדם היא להתקרב לבורא ולעבוד אותו ולשמח אותו, ובטח  שכל צרכיו יתמלאו על ידי הקב"ה.

רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יְהוּדָה הָיוּ יוֹשְׁבִים לַיְלָה אֶחָד וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק לְרַבִּי יְהוּדָה, הִנֵּה שָׁנִינוּ, שֶׁכַּאֲשֶׁר בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, עָשָׂה אֶת הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן כְּמוֹ שֶׁהָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, וְהַכֹּל זֶה כְּנֶגֶד זֶה, [כְּדֵי לִהְיוֹת זֶה כְּנֶגֶד זֶה] וְהוּא כְבוֹדוֹ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. (אין סוף פנימי לכולם וחיצוני לכולם – משמע כל הנבראים בתוך הקב"ה, כפי שאמרו שהקב"ה הוא מקומו של עולם) אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּךְ זֶה וַדַּאי, וּבָרָא אָדָם עַל הַכֹּל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה מה) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי. אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ, וַדַּאי. מָה הַטַּעַם עָשִׂיתִי אֶרֶץ? מִשּׁוּם שֶׁאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי, שֶׁהוּא קִיּוּמוֹ שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּל בִּשְׁלֵמוּת אַחַת. פָּתַח וְאָמַר, (שם מב) כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ. הַפָּסוּק הַזֶּה בֵּאֲרוּהוּ, אֲבָל כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְלָה לְמַעְלָה, שֶׁהוּא בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם, וְהִתְקִינָם תָּמִיד, בְּכָל זְמַן. רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ - זוֹ הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, צְרוֹר הַחַיִּים. נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ. [הָאָרֶץ] זוֹ הִיא שֶׁנּוֹתֶנֶת נְשָׁמָה וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הַכֹּל הוּא לְמַעְלָה, שֶׁהֲרֵי מִשָּׁם יוֹצֵאת נִשְׁמַת חַיִּים לָאָרֶץ הַזּוֹ, וְהָאָרֶץ הַזּוֹ לוֹקַחַת הַנְּשָׁמָה לָתֵת לַכֹּל, מִשּׁוּם שֶׁהַנָּהָר הַהוּא שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא, הוּא נוֹתֵן וּמַכְנִיס נְשָׁמוֹת לָאָרֶץ הַזּוֹ, וְהִיא לוֹקַחַת אוֹתָן וְנוֹתֶנֶת לַכֹּל. בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָדָם, כִּנֵּס אֶת עֲפָרוֹ מֵאַרְבָּעָה הַצְּדָדִים שֶׁל הָעלָם, וְעָשָׂה אֶת עַצְמוֹ בִּמְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ לְמַטָּה, וְהִמְשִׁיךְ עָלָיו נִשְׁמַת חַיִּים מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ לְמַעְלָה. וְהַנְּשָׁמָה הִיא כְלוּלָה בְּשָׁלֹשׁ דְּרָגוֹת, וְעַל כֵּן שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת הֵם לַנְּשָׁמָה, כְּמוֹ שֶׁהַסּוֹד הָעֶלְיוֹן: נֶפֶ"שׁ, רוּ"חַ, נְשָׁמָ"ה. נֶפֶשׁ, הִנֵּה פֵּרְשׁוּהָ, שֶׁהִיא תַחְתּוֹנָה מֵהַכֹּל. רוּחַ, הִיא הַקִּיּוּם שֶׁשּׁוֹלֵט עַל הַנֶּפֶשׁ, וְהִיא דַרְגָּה עֶלְיוֹנָה עָלֶיהָ לַעֲמֹד עָלֶיהָ בַּכֹּל כָּרָאוּי. הַנְּשָׁמָה הִיא הַקִּיּוּם הָעֶלְיוֹן עַל הַכֹּל, וְשׁוֹלֵטֶת עַל הַכֹּל, דַּרְגָּה קְדוֹשָׁה, עֶלְיוֹנָה עַל כֻּלָּם. אֵלּוּ שְׁלֹשׁ הַדְּרָגוֹת כְּלוּלוֹת בִּבְנֵי הָאָדָם, לְאוֹתָם שֶׁזּוֹכִים לַעֲבוֹדַת רִבּוֹנָם. שֶׁהֲרֵי בַּהַתְחָלָה יֵשׁ בּוֹ נֶפֶשׁ, וְהוּא הַתִּקּוּן הַקָּדוֹשׁ לְתַקֵּן בּוֹ אֶת הָאָדָם. כֵּיוָן שֶׁבָּא הָאָדָם לְהִטָּהֵר בַּדַּרְגָּה הַזּוֹ, נִתְקָן לְהִתְעַטֵּר בְּרוּחַ, שֶׁהִיא דַרְגָּה קְדוֹשָׁה שֶׁשּׁוֹרָה עַל הַנֶּפֶשׁ לְהִתְעַטֵּר בָּאָדָם הַהוּא שֶׁזּוֹכֶה. כֵּיוָן שֶׁהִתְעַלָּה בָהֶם, בַּנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ, וְנִכְנַס וְנִתְקַן בַּעֲבוֹדַת רִבּוֹנוֹ כָּרָאוּי, אָז שׁוֹרָה עָלָיו נְשָׁמָה, דַּרְגָּה עֶלְיוֹנָה קְדוֹשָׁה, שֶׁשּׁוֹלֶטֶת עַל הַכֹּל, כְּדֵי לְהִתְעַטֵּר בְּדַרְגָּה עֶלְיוֹנָה קְדוֹשָׁה. וְאָז הוּא הַשָּׁלֵם שֶׁל הַכֹּל, שָׁלֵם בְּכָל הַצְּדָדִים, לִזְכּוֹת בָּעוֹלָם הַבָּא, וְהוּא אוֹהֲבוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ. מִי הֵם אוֹהֲבַי? אֵלּוּ הֵם שֶׁבָּהֶם נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִם כָּךְ, הֲרֵי כָּתוּב כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו וְגוֹ'. אָמַר לוֹ, כָּךְ הוּא וַדַּאי, שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם. (שלוש דרגות רוחניות יכול היהודי לזכות בעולם הזה והם: נפש, רוח ונשמה, שכל אחת מהן נקנית ביסורין, נפש הנכנסת בעובר במעי אימו והיא נקנית ע"י ייסורי האם "בצער תלדי", ברוח זוכה האדם שבנה כלי, לקבל הרוח, ע"י עסק התורה, קיום המצוות לחומרה, מסירות הנפש. בנשמה זוכה האדם העוסק בתורה בכח המחשבה, בייחודים, בכוונות הסוד בביטול הגשמיות ותאוות החיים הגשמיים, בעשיית חסדים על חשבון הנוחיות הפרטית שלו, בלימוד פרד"ס התורה - משל האדם לכלי רכב, אופניים לא זקוקים למנוע רב עוצמה בכח הנפש שלו הוא מניע את האופניים, אדם שהוא למשל, אוטו, זקוק למנוע חזק יותר שזו הרוח, ואם הוא הצליח להפוך גופו למטוס הרי שהוא צריך מנוע חזק יותר, נשמה, הקב"ה מעניק "מנוע" כפי יכולת הכלי להשתמש במנוע הזה,) השלמה מההשמטות (סימן כ) כָּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּם בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ (בראשית ז). שָׁאַל רַבִּי חִיָּיא אֶת רַבִּי אַבָּא, אֲמַרְתֶּם שֶׁנְּשָׁמָה לֹא נִכְנֶסֶת לְבֶן אָדָם עַד שֶׁמִּסְתַּכֵּל בַּעֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָז תִּהְיֶה לוֹ אוֹתָהּ נְשָׁמָה, וַאֲמַרְתֶּם שֶׁהַנְּשָׁמָה הִיא קְדוֹשָׁה מְעֻלָּה עַל הַכֹּל. אִם כֵּן, מַה זֶּה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים וְגוֹ'? הוֹאִיל וְהָיְתָה לָהֶם נְשָׁמָה, הָיָה לָהֶם לְהִנָּצֵל! לֹא הָיָה בְיָדוֹ. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר לָהֶם, כָּךְ הוּא, וּפָסוּק זֶה מְסַיֵּעַ לוֹ, שֶׁכָּךְ אָמַר אָבִיו [אָבִי], שֶׁכַּאֲשֶׁר בָּא הַמַּבּוּל, לֹא רָאָה [הָיָה] אָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִילוֹ אֶלָּא נֹחַ, וּזְכוּתוֹ לֹא הָיְתָה אֶלָּא לְהָגֵן עֲלֵיהֶם וְעַל בָּתֵּיהֶם, שֶׁלֹּא הָיְתָה זְכוּתוֹ כָּל כָּךְ לְהָגֵן עַל כָּל הַדּוֹר, וְאוֹתָם שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים בַּתְּחִלָּה, כְּמוֹ חֲנוֹךְ וְיֶרֶד, שֶׁהָיְתָה לָהֶם נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה וּרְאוּיִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲשֶׂה בִּשְׁבִילָם - בֶּחָרָבָה מֵתוּ. וְהַיְנוּ שֶׁאָמַר כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, אוֹתָם שֶׁנְּשָׁמָה קְדוֹשָׁה הָיְתָה בָהֶם. וְאַל תֹּאמַר שֶׁעַל אֵלּוּ שֶׁהָיוּ בַּמַּבּוּל הוּא אָמַר, אֶלָּא בָּא הַכָּתוּב וְאָמַר מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ: ע"כ מהשמטות מִכָּל אוֹתָם שֶׁהָיְתָה בָהֶם נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה כְּמוֹ חֲנוֹךְ, יֶרֶד, וְכָל הַצַּדִּיקִים, כְּדֵי לְהָגֵן עַל הָאָרֶץ שֶׁלֹּא תֻשְׁמַד בִּגְלָלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ, כְּבָר מֵתוּ וְהִסְתַּלְּקוּ מִן הָעוֹלָם, וְלֹא נִשְׁאַר מֵהֶם מִי שֶׁיָּגֵן עַל הָעוֹלָם בַּזְּמַן הַהוּא. בֹּא רְאֵה, הַכֹּל הֵם דְּרָגוֹת אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, נֶפֶ"שׁ, רוּ"חַ, נְשָׁמָ"ה, דַּרְגָּה עַל דַּרְגָּה. הַנֶּפֶשׁ בָּרִאשׁוֹנָה, וְהִיא הַדַּרְגָּה הַתַּחְתּוֹנָה, כְּפִי שֶׁאָמַרְנוּ. אַחַר כָּךְ רוּחַ, שֶׁשּׁוֹרָה עַל הַנֶּפֶשׁ וְעוֹמֶדֶת עָלֶיהָ. הַנְּשָׁמָה הַדַּרְגָּה שֶׁעוֹלָה עַל הַכֹּל, וּבֵאֲרוּהָ. נֶפֶשׁ - זוֹ נֶפֶשׁ דָּוִד, (מלכות) וְהִיא שֶׁעוֹמֶדֶת לְקַבֵּל הַנֶּפֶשׁ מֵאוֹתוֹ נָהָר שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא. רוּחַ - זוֹ הָרוּחַ (זעיר אנפין) שֶׁעוֹמֶדֶת עַל הַנֶּפֶשׁ, וְאֵין קִיּוּם לַנֶּפֶשׁ אֶלָּא בָּרוּחַ, וְזוֹ הָרוּחַ שֶׁשּׁוֹרָה בֵּין הָאֵשׁ וְהַמַּיִם, וּמִכָּאן נִזּוֹנֵית הַנֶּפֶשׁ הַזּוֹ. הָרוּחַ עוֹמֶדֶת בְּקִיּוּם שֶׁל דַּרְגָּה אַחֶרֶת עֶלְיוֹנָה שֶׁנִּקְרֵאת נְשָׁמָה, (בינה) שֶׁהֲרֵי מִשָּׁם יוֹצְאוֹת נֶפֶשׁ וְרוּחַ, מִשָּׁם נִזּוֹנֵית הָרוּחַ. וּכְשֶׁנּוֹסַעַת הָרוּחַ, אָז נוֹסַעַת הַנֶּפֶשׁ, וְהַכֹּל אֶחָד. וּמִתְקָרְבִים זֶה לָזֶה. הַנֶּפֶשׁ נִקְרֶבֶת לָרוּחַ, וְהָרוּחַ נִקְרֶבֶת לַנְּשָׁמָה, וְהַכֹּל אֶחָד.

הפטרה של הפרשה

(יט) דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו \{חֲבֵרָיו\} וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי:...

(כב) וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיֻה \{יִהְיוּ\} עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד:

(כג) וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים:

(כד) וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם:

יוסף ויהודה מופרדים, כפי מעשה מיעוט הירח, כאשר הקב"ה ברא את הזכר והנקבה, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ביקשה המלכות כתר משל עצמה מיד אמר הקב"ה לכי המעיטי את עצמך, כל שפע שתקבלי מעתה ועד סוף הברור יהיה דרך היסוד, דרך יוסף שהוא נשאר עם הכתר, כל זאת לצורך, כי המלכות יכולה לרדת לעולמות הטומאה כי היא ריקה ודלה ואין לה קדושה מעצמה אלא מה שהיא מבררת ומה שמקבלת מיוסף, ולאחר גמר הברור תזכה המלכות לכתר דוד המלך הוא יהיה המלך מכיון שהמלכות הייתה בייסורים ובעמל הקשה במהלך כל הדורות, היא התורה שבעל פה שהיא עיקר העמל, היא רחל אימנו שלה אמר הקב"ה "בעבורך רחל", היא השכינה הקדושה שסבלה את עול הגלות ושיעבוד המלכויות ושכיבה לעפר, כי בכל ברור שנעשית לניצוץ קדוש בתוך הקליפה, לנפש שמוציאים מהקליפה דבוקה טומאה וזה שאמר "ולא יטמאו עוד..", פשע, חטא, עון שבגללו נפלה הנפש לתוך הטומאה וכל הפודה את הנפש נטמא.

ונסביר כי לכל יהודי תפקיד מיוחד לו להוציא משביין את הנפשות, לפדות ולהעלות אותן לשורשן, חלקם בא באוכל שאנו אוכלים, בריח שמריחים, במראות עיניים, חלקן בא כצאצאים, וכל ניצוץ עטוף בטומאה, ובעבירה שבגללה נפל לטומאה, הטומאה הזו עם החטא שנעשה נכנסת לתוך נפש היהודי ומשפיעה עליו את הטומאה ואת החטא, כאשר היהודי חזק מבחינת קדושה, טהור בגופו ובנפשו, אז אין בכח הניצוץ להשפיע עליו לרעה, אין הקב"ה מטיל על האדם לפדות ניצוץ שהוא חזק מהאדם, אך על האדם להיות מוכן להיות יכול להעלות הרבה ניצוצות גדולים והם שכרו לעולם הבא, וזאת אם יכין את עצמו ע"י חומרות טהרה, טבילה במקווה, לימוד הזוהר הקדוש, וייחודים בעיקר אחר חצות הלילה, תפילה בנץ, נטילת ידיים ליד המיטה, וכשרות למהדרין של כל המאכלים שאוכל.

דף רי ע''א – פרשת ויגש - גאולה

וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. רַבִּי [אֶלְעָזָר] אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהלים פד) נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי. בֹּא רְאֵה, כָּל אָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ [וְקָם] לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, צָרִיךְ לוֹ לְהַקְדִּים לוֹ בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם וָיוֹם וּלְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ בַּזְּמַן שֶׁצָּרִיךְ. בַּבֹּקֶר לֶאֱחֹז בַּיָּמִין שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּמִנְחָה לֶאֱחֹז בַּשְּׂמֹאל. וּתְפִלָּה וּבַקָּשָׁה צָרִיךְ לָאָדָם בְּכָל יוֹם וָיוֹם כְּדֵי לְהֵאָחֵז בּוֹ. וּבֵאַרְנוּ, מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ [וְעוֹמֵד] לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, צָרִיךְ לוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, תְּפִלָּתוֹ לֹא נִשְׁמַעַת. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהַתְּפִלָּה אֵינָהּ אוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁנִּשְׁמָע, שֶׁאוֹתוֹ קוֹל שֶׁנִּשְׁמָע אֵינוֹ תְפִלָּה. וּמַה הִיא תְּפִלָּה? זֶהוּ קוֹל אַחֵר שֶׁתָּלוּי בַּקּוֹל שֶׁנִּשְׁמָע. וּמִי הוּא הַקּוֹל שֶׁנִּשְׁמָע? זֶה אוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁהוּא בְּוָא"ו, הַקּוֹל שֶׁתָּלוּי בּוֹ, זֶהוּ קֹל בְּלִי וָא"ו. וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא צָרִיךְ לָאָדָם לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, אֶלָּא לְהִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ בְּאוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁלֹּא נִשְׁמָע, וְזוֹ הַתְּפִלָּה שֶׁמִּתְקַבֶּלֶת תָּמִיד, וְסִימָן לַדָּבָר - וְהַקֹּל נִשְׁמַע. קֹל בְּלִי וָא"ו, נִשְׁמַע. זוֹ הִיא הַתְּפִלָּה שֶׁהִיא בַּחֲשַׁאי, שֶׁכָּתוּב בְּחַנָּה וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ. זוֹ הִיא הַתְּפִלָּה שֶׁמְּקַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁנַּעֲשֵׂית בְּתוֹךְ רָצוֹן וְכַוָּנָה וְתִקּוּן כָּרָאוּי, וּלְיַחֵד אֶת הַיִּחוּד שֶׁל רִבּוֹנוֹ כָּרָאוּי בְּכָל יוֹם. [וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וְהַקֹּל נִשְׁמַע, חָסֵר וָא"ו, מָה הַטַּעַם? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, זוֹ הִיא הַשְּׁכִינָה שֶׁבּוֹכָה עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַל גָּלוּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. כָּתוּב כָּאן וְהַקֹּל נִשְׁמַע, וְכָתוּב שָׁם, (ירמיה לא) קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע. מַה לְּפָנֵינוּ שְׁכִינָה, אַף כָּאן גַּם כֵּן שְׁכִינָה]. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, הַקּוֹל בַּחֲשַׁאי זֶהוּ קוֹל עֶלְיוֹן שֶׁכָּל הַקּוֹלוֹת יוֹצְאִים מִשָּׁם. אֲבָל קֹל בְּלִי וָא"ו, זוֹהִי הַתְּפִלָּה שֶׁל מַטָּה, שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת לְהִתְעַלּוֹת בְּוָא"ו וּלְהִתְחַבֵּר בּוֹ. בֹּא רְאֵה, וְהַקֹּל נִשְׁמַע, זֶה הוּא הַקֹּל בְּלִי וָא"ו, זֶהוּ הַקּוֹל שֶׁבָּכָה עַל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְעַל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי. נִשְׁמַע, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע. בְּרָמָה, מַה זֶּה בְּרָמָה? זֶה הוּא הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, הָעוֹלָם הַבָּא, וְסִימָן לַדָּבָר - מִן הָרָמָה וְעַד בֵּית אֵל, (תהלים קו) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. כָּאן בְּרָמָה - זֶה הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, שֶׁהֲרֵי בַּשָּׁעָה הַהִיא שֶׁבְּרָמָה נִשְׁמָע, אָז מַה כָּתוּב? (ישעיה כב) וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וְגוֹ'. וְהַקֹּל נִשְׁמַע, לְמַעְלָה לְמַעְלָה. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁוָּא"ו הִתְרַחֵק וְהִסְתַּלֵּק מִמֶּנָּה, וְאָז רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כִּי אֵינֶנּוּ? כִּי אֵינָם צָרִיךְ הָיָה לִהְיוֹת! אֶלָּא כִּי אֵינֶנּוּ, וְהִנֵּה בֵּאַרְנוּ כִּי אֵינֶנּוּ, שֶׁבַּעְלָהּ לֹא נִמְצָא עִמָּהּ, שֶׁאִלְמָלֵא הָיָה בַּעְלָהּ נִמְצָא עִמָּהּ, תִּתְנַחֵם עֲלֵיהֶם, שֶׁהֲרֵי אָז בָּנֶיהָ לֹא יִהְיוּ בַּגָּלוּת, וּמִשּׁוּם שֶׁאֵינֶנּוּ, אֵינָהּ מִתְנַחֶמֶת עַל בָּנֶיהָ, מִשּׁוּם שֶׁבָּנֶיהָ הִתְרַחֲקוּ מִמֶּנָּה עַל שֶׁאֵינֶנּוּ עִמָּהּ. בֹּא רְאֵה, בֵּית פַּרְעֹה - זֶה הוּא סִימָן לַדָּבָר לְמַעְלָה, הַבַּיִת שֶׁנִּפְרָעִים וּמִתְגַּלִּים מִמֶּנּוּ כָּל הָאוֹרוֹת וְכָל הַמְּאוֹרוֹת, כָּל מַה שֶּׁהָיָה סָתוּם מִשָּׁם הִתְגַּלָּה, וּמִשּׁוּם כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹצִיא אֶת כָּל הָאוֹרוֹת וְכָל הַמְּאוֹרוֹת, כְּדֵי לְהָאִיר לְאוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁנִּקְרָא קֹל בְּלִי וָא"ו. בֹּא רְאֵה, כַּאֲשֶׁר יָקִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזֶה הַקּוֹל מֵהֶעָפָר וְיִתְחַבֵּר בָּאוֹת וָא"ו, אָז כָּל מַה שֶּׁנֶּאֱבַד מֵהֶם בִּזְמַן הַגָּלוּת יַחֲזֹר, וְיִתְעַדְּנוּ בְּאוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁנּוֹסָפִים מִתּוֹךְ הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם. וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עָשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְגוֹ'. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ וְגוֹ'. בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְגָרְמוּ הַחֲטָאִים וְגָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הָאָרֶץ, הִסְתַּלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וְלֹא הִשְׁגִּיחַ עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַל עַמּוֹ שֶׁגָּלוּ, וְאָז הַשְּׁכִינָה גָּלְתָה עִמָּהֶם. כְּשֶׁיָּרַד, הִשְׁגִּיחַ עַל בֵּיתוֹ שֶׁנִּשְׂרַף, הִסְתַּכֵּל עַל עַמּוֹ - וְהִנֵּה הָגְלָה. שָׁאַל עַל הַגְּבִירָה - וְהִיא גֹּרְשָׁה. אָז וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שַׂק. וְהִיא גַם הִיא מַה כָּתוּב בָּהּ? (יואל א) אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אֵינֶנּוּ, מִשּׁוּם שֶׁהִסְתַּלֵּק מִמֶּנָּה וְנִמְצָא פֵרוּד. וַאֲפִלּוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ כֻּלָּם הִתְאַבְּלוּ עָלָיו, שֶׁכָּתוּב (ישעיה כ) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים כֻּלָּם הִתְאַבְּלוּ עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן. הַשֶּׁמֶשׁ וְהַלְּבָנָה הִתְאַבְּלוּ וְהֶחְשִׁיכוּ אֶת אוֹרָם, שֶׁכָּתוּב חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגוֹ', וְכָל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים בָּכוּ עָלֶיהָ וְהִתְאַבְּלוּ. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁשּׁוֹלֵט עָלֶיהָ הַצַּד הָאַחֵר שֶׁשּׁוֹלֵט עַל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה. פָּתַח וְאָמַר, (יחזקאל ז) וְאַתָּה בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ בָּא הַקֵּץ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. הַפָּסוּק הַזֶּה הוּא עֶלְיוֹן. מַה זֶּה לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ, וְכִי אַדְמַת יִשְׂרָאֵל הִיא קֵץ? אֶלָּא כָּךְ זֶה וַדַּאי, וְנִתְבָּאֵר. הַקֵּץ הוּא לְיָמִין,  וְהַקֵּץ הוּא לִשְׂמֹאל. קֵץ לְיָמִין - שֶׁכָּתוּב (דניאל יב) לְקֵץ הַיָּמִין. קֵץ לִשְׂמֹאל - שֶׁכָּתוּב (בראשית ו) קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חֹקֵר, וְזֶהוּ קֵץ כָּל בָּשָׂר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. קֵץ שֶׁל הַיָּמִין - הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ. בָּא הַקֵּץ - זֶה קֵץ הַשְּׂמֹאל. הַקֵּץ שֶׁל הַיָּמִין זֶה הַקֵּץ שֶׁל יֵצֶר הַטּוֹב. הַקֵּץ שֶׁל הַשְּׂמֹאל זֶה הַקֵּץ שֶׁל יֵצֶר הָרָע. וְזֶה הוּא שֶׁכַּאֲשֶׁר הַחֲטָאִים גָּרְמוּ וְהִתְגַּבְּרוּ, נִגְזַר וְנִתַּן הַשִּׁלְטוֹן לְמַלְכוּת הָרִשְׁעָה לִשְׁלֹט וּלְהַחֲרִיב בֵּיתוֹ וּמִקְדָּשׁוֹ, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל ז) כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים רָעָה אַחַת רָעָה הִנֵּה בָאָה, וְהַכֹּל אֶחָד. וּמִשּׁוּם כָּךְ הִתְאַבְּלוּ עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, עַל שֶׁנִּתַּן הַשִּׁלְטוֹן לַקֵּץ הַזֶּה שֶׁל הַשְּׂמֹאל. וּמִשּׁוּם כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁהַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה, מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם נִכְנְעָה, וּמַלְכוּת הָרִשְׁעָה [הָאַחֶרֶת] הִתְגַּבְּרָה, [אָז] יֵשׁ לְכָל אָדָם לְהִתְאַבֵּל עִמָּהּ וּלְהִכָּנַע עִמָּהּ, וּמִשּׁוּם שֶׁכַּאֲשֶׁר הִיא תִזְדַּקֵּף וְהָעוֹלָם יִתְחַדֵּשׁ הוּא יִתְחַדֵּשׁ עִמָּהּ, שֶׁכָּתוּב (ישעיה סו) שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ.

(יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה:

ספר תהילים פרק מח (ה) כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו: (ו) הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ: (ז) רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה: שני מלכים, יוסף מלך על מצרים, יהודה מלכות ישראל, בינהם בנימין שנקרא עטרה, המחבר בין היסוד לבין המלכות, הוא המקבל את השפע מהיסוד ומעבירו למלכות,  בזוהר חלק א דף רו/ב כי הנה המלכים, אמר רבי יהודה, רזא דמהימנותא הכא, דהא כד רעותא אשתכח, וקשורא אתעטר כחדא, כדין תרין עלמין מתקשרן כחדא ואזדמנן כחדא, דא לאפתחא אוצרא, ודא ללקטא ולמכנש בגויה, וכדין כי הנה המלכים נועדו, תרין עלמין קדישין עלמא עלאה ועלמא תתאה. עברו יחדיו, רזא דמלה, דכד מתחברן כחדא, כדין עברו יחדיו, בגין דכל חובין דעלמא לא אתעברן לאתכפיא עד דמתחברן כחדא, כדכתיב (מיכה ז יח) ועובר על פשע, ועל דא עברו יחדיו, עברו, אינון חובין אתכפרו, בגין דהא כדין כל אנפין נהירין, וכל חובין אתעברו.: הסבר: המאמר מפי רבי יהודה עוסק בחיבור של השכינה, שהיא מלכות יהודה עם היסוד שהוא יוסף, כאשר שניהם מתחברים אזי יש שפע של קדושה בכל העולמות, וכל הרשעה נכפפת תחת הקדושה, וכל חובות בני האדם נמחקים והרשעה מתמלאת תמיהה בהלה ורעד. כאשר ירד יוסף למצרים, ירדה מלכות יהודה לכנען שניהם התפרנסו ע"י הקליפות, ושניהם היו אסירים אצל הקליפות, וכאשר סיים יוסף את הברור שלו בבור, והפך להיות מלך, אזי גם המלכות שהיא יהודה עולה למעלה והופך להיות מלך, וכאשר שני המלכים אחד מצד הזכר והשני מצד המלכות נפגשים אזי יש שפע של קדושה בכל העולמות והרשעה נעלמת או נכפית תחת הקדושה.