|
רעיא מהימנא ספר במדבר פרשת נשא דף קכב/א זוהר קדוש
ביאור מהן שתי שבתות אליהן התכוון
רבי שמעון בר – יוחאי
באומרו – אילו שמרו בני ישראל שתי שבתות היו נגאלים מיד.
ובו ביאור מהו עמלק וערב רב
ובו ביאור מהו כיסוי ראש
ובו ביאור מהי שבת ומהו וינפש
שֶׁאוֹת ה' וַדַּאי הִיא וִדּוּי דְּבָרִים, וְסוֹד הַדָּבָר - (הושע יד) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו וְגוֹ' וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. שֶׁוַּדַּאי כְּשֶׁאָדָם חוֹטֵא, גּוֹרֵם לְהַרְחִיק ה' מֵאוֹת ו'. שֶׁמִּסְתַּלֵּק בֶּן יָ"הּ, זֶה יה"ו, מֵאוֹת ה'.
( אות ה' ראשונה בשם הויה – נקראת תשובה, שבת גדולה – שבת וה שחוזרות אותיות וה לאותיות יה ואז שמו אחד – שבת ראשונה שצריך לשמור היא – וידוי, תשובה וקבלה לעתיד)
וְלָכֵן חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהִתְרַחֲקוּ יִשְׂרָאֵל מִשָּׁם וְגָלוּ לְבֵין הָעַמִּים. וּמִשּׁוּם זֶה, כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה תְשׁוּבָה, גּוֹרֵם לְהַחֲזִיר ה' לָאוֹת ו', וְהַגְּאֻלָּה תְלוּיָה בָּזֶה. וּמִשּׁוּם זֶה הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. שֶׁכָּךְ אָמְרוּ הָרִאשׁוֹנִים, כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה, שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת שְׁמוֹ.
וְעַל כָּךְ, (יחזקאל כ) וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי. וְעוֹד, (ישעיה מח) לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה. וְאִם לֹא חוֹזְרִים, אֲנִי אַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ שֶׁקָּשִׁים גְּזֵרוֹתָיו מִשֶּׁל פַּרְעֹה, וְיַחְזְרוּ בְּעַל כָּרְחָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים ד) וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ, עַד יְהֹוָ"ה וַדַּאי.
וּתְשׁוּבָה זוֹ נִקְרֵאת חַיִּים, (משלי ד) כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים, שֶׁהֵם נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל. וְהוּא הֶבֶל שֶׁיּוֹצֵא וְנִכְנָס בְּפִי הָאָדָם בְּלֹא עָמָל וּבְלֹא יְגִיעָה, ה' שֶׁל הִבָּרְאָם, וְעָלָיו נֶאֱמַר (דברים ח) כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם. וְהִיא עַל רֹאשׁ הָאִישׁ, עָלֶיהָ נֶאֱמַר (במדבר יב) וּתְמוּנַת ה' יַבִּיט. (תהלים לט) אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ.
וּמִשּׁוּם שֶׁהִיא עַל רֹאשׁ הָאִישׁ, אָסוּר לוֹ לָאָדָם לָלֶכֶת אַרְבַּע אַמּוֹת בְּגִלּוּי רֹאשׁ, שֶׁאִם הִיא מִסְתַּלֶּקֶת מֵעַל רֹאשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם, מִיָּד מִסְתַּלְּקִים מִמֶּנּוּ הַחַיִּים.
(והיא השכינה ה' אחרונה השם הויה – היא המלכות שבת קטנה, היא בת מלך שבויה כל יהודי חייב לכסות את ראשו בשכינה – שכל מחשבותיו, מטרותיו, מצוותיו, מעשיו יהיו לעילוי שכינת עוזנו – להחזיר עטרה אל הראש – אל עולם הקדושה, עולם האצילות, ע"י קיום מצוות לחומרא, קריאת שמע בקול, בכוונה, שמירת בריתות: ברית מילה, ברית שבת, ברית זוגיות, ברית תורה, זו שבת שניה)
וְאִם תֹּאמַר שֶׁכָּךְ שׁוֹרֶה עַל רֹאשׁ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, אַף עַל גַּב שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ בָהֶם שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל תּוֹלְדוֹתֵיהֶם - לֹא שׁוֹרֶה וַדַּאי. שֶׁמֹּשֶׁה בִּקֵּשׁ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא תִשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְנָתַן לוֹ.
הַהֶבֶל הָעוֹמֵד עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם מֵאֵיפֹה יוֹצֵא? אוֹ עַל הָרְשָׁעִים שֶׁהֵם עֵרֶב רַב, מְעֹרָבִים עִם יִשְׂרָאֵל?
אֶלָּא וַדַּאי לֹא כָּל הַפָּנִים שָׁוִים. אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל אֵינָם שָׁוִים, כָּל שֶׁכֵּן אֲחֵרִים.
אֶלָּא וַדַּאי עַל דְּמוּת זוֹ שֶׁל אוֹת ה' פֵּרְשׁוּהָ, מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ. וּכְשֶׁהִיא שׁוֹרָה עַל יִשְׂרָאֵל, אֵין לָהֶם יְגִיעָה וְלֹא שִׁעְבּוּד, וּבָהּ נֶפֶשׁ עֲמֵלָה וִיגֵעָה (שמות לב) שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.
(וי נפש – אוי לנו על נפש השבויה בקליפות, אימנו זרוקה ומושלכת, עכברים נוגסים בבשרה, ואין לה מנחם, בניה עסוקים בתאוות חומר, בפרנסה של עולם מתכלה, ברדיפת כבוד, ב"אני" בתיקון "שלי", בייסורים "שלי" – בשכר "שלי", בכבוד בני אדם שהיום הם כאן ומחר מאכל לתולעים – עד מתי תעסקו בכם, ובבני אדם ?
שובו בנים שובבים וארפא משובותיכם – איך? על ידי שתי השבתות:
א. תשובה, וידוי, קבלה לעתיד.
ב. צער השכינה, ייחוד שמותיו יתברך, חומרות, טהרה, שמירת בריתות, תלמוד תורה.
שבת שלום
|
|
|
עלון "חיים על פי הזוהר" - פרשת וארא - הדפיסו, הפיצו וזכו את הרבים.
|
|
דף כ''ה ע''ב – פרשת וארt
(שמות ו') וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקּוֹצֶר רוּחַ. מַאי מִקּוֹצֶר רוּחַ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, דְּלָא הֲווֹ נְפִישֵׁי, וְלָא הֲווֹ לְקִיטֵי רוּחָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, מִקּוֹצֶר רוּחַ: דְּעַד לָא נָפַק יוֹבְלָא, לְמֵיהַב לוֹן נְפִישׁוּ. וְרוּחַ בַּתְרָאָה, עַד לָא שַׁלְטָא לְמֶעְבַּד נִימוּסֵי, וּכְדֵין הֲוָה עָאקוּ דְּרוּחָא. מַאן אִיהוּ. רוּחַ בַּתְרָאָה דְּקַאמְרָן. (נ''א דעד לא יהב ליה יובלא ברכה על האי רוחא לאתקיימא נפש תתאה ולא שלטא האי רוח על נפש אלא כד אתברכא מיובלא כדין יהא רוחא ומאן איהו רוח)
תרגום: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ. מַה זֶּה מִקֹּצֶר רוּחַ? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁלֹּא הָיוּ נָחִים וְלֹא הָיוּ אוֹסְפִים לְתוֹכָם רוּחַ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִקֹּצֶר רוּחַ - שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצָא יוֹבֵל לָתֵת לָהֶם מְנוּחָה. וְרוּחַ אַחֲרוֹנָה עֲדַיִן לֹא שָׁלְטָה לַעֲשׂוֹת מִנְהָגָם, וְאָז הָיוּ בְּצָרוֹת שֶׁל רוּחַ, מוּעָקָה שֶׁל רוּחַ. מִיהוּ? רוּחַ אַחֲרוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. (שֶׁעַד שֶׁלֹּא נָתַן הַיּוֹבֵל בְּרָכָה עַל הָרוּחַ הַזּוֹ לְהִתְקַיֵּם הַנֶּפֶשׁ הַתַּחְתּוֹנָה, וְלֹא שׁוֹלֶטֶת הָרוּחַ הַזּוֹ עַל הַנֶּפֶשׁ אֶלָּא כַּאֲשֶׁר מִתְבָּרֶכֶת מֵהַיּוֹבֵל, אָז תִּהְיֶה רוּחַ. וּמִי הִיא הָרוּחַ הַזּוֹ? יַעֲקֹב, שֶׁכָּתוּב וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב וְגוֹ').
הסבר: נפש, תחילת החיים הרוחניים היא המלכות, היא עולם העשיה היא השבויה בתאוות עולם, אין לה מעצמה כלום, נפש דלה ועניה, עד יערה הקב"ה רוח להחיות את הנפש, והרוח היא רוח קדושה, רוח יעקב ככתוב "ותחי רוח יעקב" יעקב איש תם יושב אהלי תורה, וזו היא הרוח רוח התורה הקדושה, ואמר התנא הקדוש, עדיין לא יצאה הרוח מהיובל שהיא בינה, היא הנשמה, ממנה יצאה התורה ומכיון שהנפש שבויה, ואין רוח, ואין תורה, זהו קוצר רוח – רוח קצרה, רוח עצבות, רוח טומאה השורה על האדם שאין בו תורה, אין בו קיום מצוות – ומכאן צא ולמד שכאשר שורה על האדם – קוצר רוח היינו חוסר סבלנות, כעס, רוח נכאה, רוח עצבות – תרופתו היא יעסוק בתורה וימשוך אליו רוח יעקב, רוח תורה קדושה.
הבטיח לנו אליהו הנביא כי בזכות התעסקות בזוהר הקדוש נצא מהגלות ברחמים, כתבו לנו רבותינו לגרוס ולעסוק בזוהר לקרב את הגאולה, הזוהר הינו החרב המקצצת את הטומאה והיצר הרע, הזוהר מזכך את האדם ונפשו, עיקרו של הזוהר הוא מוסר קדוש, עבודת השם טהורה, אהבת השם וישראל, הזוהר מלמד למסור נפשו על קידוש השם ועוד מעלות שגילו כל הצדיקים שהיו לישראל בכל הדורות מאז נגלה הזוהר. הזוהר הוא אויר הנשמה, כפי שהגוף זקוק לאוויר כך זקוקה הנשמה לזוהר הקדוש, וביחד עם קיום ההלכות והמצוות, לימוד כל פרד"ס התורה מסירות נפש מוחלטת לקיום ולימוד התורה בטהרה ובקדושה. לחיות על פי הזוהר משמעותו למסור נפשך לעולם הבא על חשבון העולם הזה, ולהתנתק מכל תאוות העולם הגשמי, מרצון, מידיעה משמחה ובעיקר שלימות האמונה בבורא עולם ובתכלית. אזי כל הסתכלות והתבוננות בכל מה שמסביבך היא - זוהר, שש קצוות בגשמיות, למעלה, למטה, לפנים, אחור, ימין ושמאל, שלוש מידות ברוחניות, חכמה, בינה ודעת, ואחת אחרונה שכוללת את הכל - מלכות. הזוהר היה קיים בנצחיות כפי התורה הקדושה, עסק בו האדם הראשון וכל הצדיקים והקדושים, דרך האבות הקדושים, משה רבינו, דוד המלך ובנו שלמה, ותנאים ראשונים, היחידי שקיבל רשות להוריד את הזוהר לעולם הזה כדי שיעסקו בו הוא רבי שמעון בר - יוחאי כפי שאמר בתיקוני זהר דף יז/א בראשית ברא אלהים וגומר, כתיב המשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגומר, אלין אינון רבי שמעון בן יוחאי וחבריו, רבי אלעזר בריה, ורבי אבא, ורבי יוסי, ורבי חיא, ורבי יצחק, ושאר חבריא, דאזדהרו זהירו (נ"א דמזהירין) לעילא כזהר הרקיע, מאי כזהר, אלא כד עבדו האי חבורא, אסתכמו עליה לעילא, וקראו ליה ספר הזהר, ומצדיקי הרבים ביה יהון נפישין ככוכבים לעולם ועד, דלא אתחשיך נהורא דילהון לעלם ולעלמי עלמין, בההוא זמנא דאתחבר האי חבורא, רשותא אתיהיב לאליהו לאסכמא עמהון ביה, ולכל מארי מתיבתא דלעילא ותתא, וכל חיילין דמלאכין עלאין, ונשמתין עלאין, למהוי עמהון באסכמותא ורעותא כחדא: (תרגום) בראשית ברא אלהים וגומר, כתוב המשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגומר, אלו הם רבי שמעון בן יוחאי וחבריו, רבי אלעזר בנו, ורבי אבא, ורבי יוסי, ורבי חיא, ורבי יצחק, ושאר החברים, שהאירו אור למעלה כזוהר הרקיע, מה היא כזוהר, אלא כאשר עשו את החיבור הזה (ספר הזוהר), הסכימו עליו למעלה, וקראו לו ספר הזוהר, ומצדיקי הרבים בו יהיו חיים ככוכבים לעולם ועד, שלא יחשיך אורם לעולם ולעולמי עולמים, בזמן שחובר החיבור הזה, רשות ניתנה לאליהו הנביא להסכים איתם ולכל ראשי ישיבות שלמעלה ולמטה, כל חיילות המלאכים עליונים ונשמות עליונות, להיות איתם באחדות ובהסכמה כאחד. ומכאן שהזוהר הקדוש הוא חיבור שנעשה ע"י כל הנבראים הרוחניים מצד הקדושה, והם כולם הסכימו לחיבור הזה, אליהו הנביא הוא המקשר והוא שפותח את תיקוני הזוהר בכך שהוא מזהיר לכל הלומד בזוהר שלא לעשות הפרדה מההנהגות הרוחניות לקב"ה, כי יש לקשר לכל הנהגה רוחנית את הקדוש ברוך הוא שהוא פנימי לכל הנבראים ומקיף לכל הנבראים כפי שאמר בהמשך פתיחת אליהו הנביא זכור לטוב בתיקוני זהר דף יז/א פתח אליהו ואמר, רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן, אנת הוא עלאה על כל עלאין, סתימא על כל סתימין, לית מחשבה תפיסא בך כלל, אנת הוא דאפיקת עשר תקונין, וקרינן לון עשר ספירן, לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין, ועלמין דאתגליין, ובהון אתכסיאת (נ"א אתכסייא) מבני נשא, ואנת הוא דקשיר לון, ומייחד לון, ובגין דאנת מלגאו, כל מאן דאפריש חד מן חבריה מאלין עשר, אתחשיב ליה כאלו אפריש בך: תרגום: פתח אליהו ואמר, רבון העולם אתה הוא אחד ולא בחשבון, אתה הוא עליון על כל עליונים, פנימי מכל הפנימיים, אין כל מחשבה שיכולה לתפוס מהותך כלל, אתה הוצאת עשרה תיקונים וקראת להם עשר ספירות, להנהיג דרכם עולמות נסתרים שלא ייתגלו ועולמות שייתגלו, ובהם הסתתרת מפני אדם, אבל, אתה הוא המקשר אותם, ומייחד אותם, ובגלל שאתה פנימי לכולם, כל מי שיפריד אחד מאלו עשרה החברים (עשר הספירות) יחשב לו כאילו הפריד אותך:
ספר שמות פרק ו (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:
זוהר חלק ב דף כה/א
ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם וגו', פקודא דא קדמאה דכל פקודין, ראשיתא קדמאה דכל פקודין למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללא, מאי בכללא, למנדע דאית שליטא עלאה דאיהו רבון עלמא, וברא עלמין כלהו שמיא וארעא וכל חיליהון, ודא איהו בכללא, וסופא דכלא בפרט, למנדע ליה בפרט. וכלל ופרט איהו רישא וסופא, רזא דכר ונוקבא כחדא, ואשתכח בר נש בהאי עלמא דאתעסק בכלל ופרט, בר נש בהאי עלמא איהו כלל ופרט, תקונא דהאי עלמא איהו כלל ופרט, בגין כך ראשיתא דכלא למנדע דאית שליט ודיין על עלמא, ואיהו רבון כל עלמין, וברא ליה לבר נש מעפרא, ונפח באפוי נשמתא דחיי, ודא איהו באורח כלל. כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוו ידעי ליה לקודשא בריך הוא, כיון דאתא משה לגבייהו, פקודא קדמאה דא אוליף לון, דכתיב וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם וגו', ואלמלא פקודא דא, לא הוו ישראל מהימנין בכל אינון נסין וגבורן דעבד לון במצרים, כיון דידעו פקודא דא באורח כלל, אתעבידו להון נסין וגבורן:
תרגום: ציווי זה ראשון לכל הציווים לדעת את הקב"ה בכלל, מהו כלל? לדעת שהקב"ה שליט עליון ריבון (בורא) העולם, וברא את העולמות כולן, שמים וארץ, וכל צבאותיהן וזה נקרא כלל, והסוף נמצא בפרט, לדעת את הקב"ה בפרט, וזהו כלל ופרט ראש וסוף, סוד הזכר והנקבה כאחד, ויזכור האדם בזה העולם להתעסק בכלל ופרט, כי האדם (זכר ונקבה) הוא הכלל והוא הפרט, והתיקון של העולם הזה בכלל ובפרט (לייחד את שני הכוחות המופרדים, לייחד את השכינה עם הקב"ה), והכלל לדעת שיש שליט ודיין אחד יחיד ומיוחד לכל העולמות כולן, אשר ברא את האדם מעפר, ונפח בו נשמת חיים וזהו בדרך כלל. ולפני יציאת מצרים לא ידעו (כלל זה) את הקב"ה, וזה הכלל הראשון שלימד משה רבינו את עם ישראל, ואילו לא היו מאמינים עם ישראל במשה ובכלל שלימדם על מציאות הבורא יתברך לא היו הניסים מתרחשים, ומכיוון שידעו בידיעה ובאמונה במציאות הבורא התרחשו הניסים והגבורות: הסבר: אחדות מושלמת אין סופית ונצחית, ללא הפכים, ללא כיוונים, ללא תכלית, פשוטה – אחד יחיד ומיוחד ברוך הוא וברוך שמו, נסתר ונעלם, ללא השגה והבנה, אין כל דמיון יכול לדמותו, וכל צורה לתארו. שלימות לא מובנת לשכל אנושי או רוחני, הוא "אין סוף" פנימי לכל הבריאה ומקיף את כל הנבראים בפרטות ובכללות, את כל הנבראים ברא כפי הנהגות הרוחניות שהם כפי משפחה - סבא (עתיקה קדישא, אריך אנפין), אבא (הנקרא חכמה, כפי הנהגות אבא) אמא (הנקראת בינה, כפי הנהגות אמא) בן (הנקרא פנים קטנות, זעיר אנפין (ז"א), שהוא כפי העולם הזה ו' קצוות, ו"ק, הנקרא שמים ונקרא תורה שבכתב), בת (הנקראת מלכות, שכינה תחתונה, רחל, בת שבע, בכל, כה, ועוד שמות כפי הנהגותיה את חיילותיה שהם עם ישראל, היא התורה שבעל פה) והם ארבע עולמות רוחניים אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, והעולם הזה שהוא תחתית עולם העשיה, עולם הקליפה הגשמית, שכל ברייה בעולם זה עטופה בקליפת העור (הרוע) עולם הנחש, עולם העפר (פרעה) וזוהי כללות הנהגותיו של אין סוף ברוך הוא וברוך שמו, הוא מתגלה בהנהגה שמשליט בתקופה או בדור, או בפרטות של כל אדם שהיא ההנהגה הפרטית. וכולם הם זכר ונקבה ואומר הזוהר כי כל תפקידו של האדם הוא לחבר את המידות האלו שהם זכר ונקבה, וזו הבת, השכינה התורה שבעל פה נמצאת בשבי הנחש, ובניה ישראל התחייבו להם ולזרעם לפדותה מתוך הנחש, מתוך פרעה וכל בני "חם" האחרים, ולעלותה לחתן שהוא אחיה, כפי שאמר רעייתי, אחותי (שיר השירים) וממצרים פדו חלק השכינה שהיה שם, וכעת השכינה וחיילותיה ובניה המצולקים והחבולים בורחים מתוך ההפיכה שעשו במצרים, הוציאו את כל חיותו של הנחש משם ועל כן מצרים הפרעונית עומדת להיחרב בעשר מכות כנגד כל משפחת הטומאה על (סבא, אבא ואמא, בן ובת של כוחות הטומאה, כי זה כנגד זה עשה ה') עשר ספירות מכה לכל ספירה, ומשם ילכו עם הקודש לחתונת הבן עם הבת שהוציאו משביה שהחופה היא מתן התורה הקדושה לעם קודש שימשיך למקומות נוספים לאסוף את השכינה בעוד שלוש גלויות שמצפות לו, בעוד ייסורין ושמד עד הגאולה האחרונה במהרה בימינו אמן.
על ידי הנהגותיו שגילה למשה, על ידי שמותיו הקדושים שהם מידותיו של הקב"ה, כאשר נפש קדושה רואה שם אדני היא מתחברת לשורשה, כאשר רוח קדושה רואה של יהוה היא מתחברת לשורשה, כאשר נשמה קדושה רואה שם "אהיה אשר אהיה" היא מתחברת לשורשה, כאשר אדם מחבר שם "שדי" עם אל אזי הוא נשמר מלחטוא בברית קודש.
הלכה היא שאסור למחוק את שמותיו של הקב"ה, אבל אין שום הלכה שאסור לכתוב ולפרסם ולתלות בחוצות שמותיו של הקב"ה – יאירו ויעוררו את הנפשות את הרוחות אשר נמצאים בחשיכה – שמות אלו יאירו.
ובמקום זה לימדו עם קודש לכבד שמות בני אדם ולשכוח שאת שמותיו של הקב"ה את יחודיי הקודש – בתהילים פרק מט
(יב) קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם מִשְׁכְּנֹתָם לְדוֹר וָדֹר קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת – ואילו את שמותיו של הקב"ה השכיחו, מחקו מלב – ומי אשר יודע את שמותיו של הקב"ה בספר תהילים פרק ט (יא) וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ יְהֹוָה – יודעי שמך אלו הם דורשיך.
בספר תהילים פרק צא
(יד) כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי:
(טו) יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ:
(טז) אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי:
למי הקב"ה עונה? למי שיודע את שמו – יקראני ואענהו – כי ידע שמי!!!
כל שליח של הקב"ה, כל מורה הלכה, כל חכם, כל גדול דור, כל צדיק – הם אור הנשלח ממקור האורות הקב"ה, אין סוף – כמו אלומת פנס – הואר יוצא מאלומת הפנס כל עוצמתו של האור היא מהפנס – הודו לקב"ה, המליכו את הקב"ה הוא הפנס הוא מקור האור, את שמותיו כיתבו, פרסמו, ולא את שליחיו.... והוא לבדו מלך מולך וימלוך......
תיקון שובבים
(כב) שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:
ייסורים ללא תכלית משל עצמן, ייסורי ה"שבויים", אין מצוה חשובה יותר ממצות פדיון שבויים.
ישנן הנפשות הבלועות אותן נפשות שהחסירו בחייהן, ונדחו, אלו נפשות הדחויות – הם אורו של הקב"ה שנעטף בקליפה ונלקח למקום שבי, למקום הנחש, וכאשר אדם מוכן למסור את כל אשר לו, בין בחיים אלו ובין אחרים, לצורך הצלת אותן הנשמות הדחויות, ידע כי, ייסורים קשים יכולים לתקוף אותו, כי אלו הנשמות הן המחיות את הקליפות, וכל הייסורים, שהן מנת חלקן יפעלו על אותו האדם העוסק בהצלת ופדיון אותן הנפשות האומללות.
אך דעו לכם, אהוביי, כי אין זו בחירה של החומר או השכל החומרי, אדם מגיע להצלת ופדיון הנשמות הללו רק על ידי בחירת הנשמה הנעלמת שלו, כאשר אדם מטהר ומתחטא ומתקדש מתחיל להאיר, האור שלו הינו כמו פנס ביער, כל הברחשים והנחשים נמשכים/חוששים אל האור הזה, וזה שאמר דוד המלך ע"ה בספר תהילים פרק צב :
(ז) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת:
(ח) בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און להשמדם עדי עד:
אותם הקליפות, הרשעים מציצים ומסתכלים ורוצים לינוק מאור הקדושה, ואזי "להשמדם עדי עד", כי האדם הקדוש בכוח הקדושה מזמן אליו את הקליפות האחוזות וחיות מהנפשות הבלועות, וכאשר מתקרבים אליו יונק את הניצוץ הקדוש מתוך הקליפות ומרוקן את הקליפה ממקור חיותה.
ואז אחת משתיים, אם האדם חזק בקדושה הוא פודה את הנפש והקליפה נמוגה.
והפך, ח"ו, יונקים ממנו הקליפות והוא עצמו הופך לנפש שבויה, ותוצאות השבי מחשבות זרות, פחד, חרדה דכאון תאוות לא לו, חולשה בקיום מצוות ולימוד התורה וכו'.
ומה התיקון?
ישתבח שמו ויתברך בורא עולם, לא אלמן ישראל – שלח לנו שליחים, צדיקים שגילו לנו תיקון שובבים – שובו בנים שובבים – שורש "שובבים" – שבי, אותם בנים שבוים בקליפה, בכוחות הטומאה, בכפירה וכו' אותם צריך להשיב ע"י ימים מסוגלים שקבעו לנו כפי ראשי תיבות פרשיות השבוע – מפרשת שמות ועד פרשת משפטים:
שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים – ואלו הן פרשות שחרור העבדים – עם ישראל – ממצרים – כפי הנפשות השבויות במצרים, במקום הצר של בית סוהר הטומאה שאלו ימים המסוגלים לשחרר אותם.
איזה תיקונים עושים בימים אלו?
קו האמצע – תיקון מחשבה, שמירת הלשון -בימים אלו נקבעת תענית דיבור עולמית, כדאי לעקוב אחרי הודעה על התאריך, תיקון תאוות הלב, תיקון היסוד – מספר תיקונים (כל זרע שיצא שלא בקדושה – עונתה, פריה ורביה ולהישמר מהחטא), אפילו שיש תיקונים רבים שהאדם הפרטי במת לא עבר עליהם – יכול להיות שבגלגול קודם עבר עליהם, או מישהו בשורש שלו עבר עליהם והוא משחרר אותו מכלאו ושביו.
את התיקון עורכים במקומות רבים יש פירסומים על התיקונים, ומה צריך להכין לפני = כל התיקונים נעשים בתענית – ואם לא יכול, יפדה תענית במחיר של סעודת עני – אני חושב שזה בערך 20 ₪ לפדיון.
ספר ירמיה פרק ג
(כא) קוֹל עַל שְׁפָיִים נִשְׁמָע בְּכִי תַחֲנוּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי הֶעֱוּוּ אֶת דַּרְכָּם שָׁכְחוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם: - העבירות שבגללן מתארכת הגלות
(כב) שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ: - שבויי העבירות, הנמצאים בשבי הקליפה, יירפאו על ידי התיקון.
(כג) אָכֵן לַשֶּׁקֶר מִגְּבָעוֹת הָמוֹן הָרִים אָכֵן בַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ תְּשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל: גבעות – אלו הן אימהות ישראל – שרה, רבקה, לאה ורחל, ההרים הם האבות – אברהם יצחק ויעקב.
(כד) וְהַבֹּשֶׁת אָכְלָה אֶת יְגִיעַ אֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם: בשת היא הקיפה – הפך שבת קודש, היא שכלאה את נפשות ישראל.
(כה) נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ כִּי לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ: ע"י שנשכב בצום, תענית, תפילה ירפא שבויינו,,,אמן כן יהי רצון
זוהר פרשת שמות – תרגום – מעלת רבי שמעון בר - יוחאי
רַבִּי חִיָּיא הַגָּדוֹל הָיָה הוֹלֵךְ לְבַעֲלֵי הַמִּשְׁנָה לִלְמֹד מֵהֶם. הָלַךְ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, וְרָאָה פַּרְגּוֹד אֶחָד שֶׁהָיָה מַפְסִיק בַּבַּיִת. תָּמַהּ רַבִּי חִיָּיא. אָמַר, אֶשְׁמַע דָּבָר מִפִּיו מִכָּאן . שָׁמַע שֶׁהָיָה אוֹמֵר, בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים. כָּל הַכִּסּוּף שֶׁכּוֹסְפִים יִשְׂרָאֵל [מִלִּפְנֵי] מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תַּאֲוָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא מִתְרַחֵק, אֶלָּא בּוֹרֵחַ כִּצְבִי אוֹ כְּעֹפֶר הָאַיָּלִים . מָה הַטַּעַם? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵין חַיָּה בָּעוֹלָם עוֹשָׂה כְּמוֹ הַצְּבִי אוֹ כְּעֹפֶר הָאַיָּלִים. בִּזְמַן שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ, הוֹלֵךְ מְעַט מְעַט וּמַחֲזִיר אֶת רֹאשׁוֹ לַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ, וּלְעוֹלָם הוּא תָּמִיד מַחֲזִיר אֶת רֹאשׁוֹ לַאֲחוֹרָיו. כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אָנוּ גוֹרְמִים שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִבֵּינֵינוּ - יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּבְרַח כְּמוֹ הַצְּבִי אוֹ כְּמוֹ עֹפֶר הָאַיָּלִים, שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ וּמַחֲזִיר אֶת רֹאשׁוֹ לַמָּקוֹם שֶׁהִנִּיחַ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כו) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם. דָּבָר אַחֵר - הַצְּבִי, כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן, הוּא יָשֵׁן בְּעַיִן אַחַת, וְהָאַחֶרֶת הוּא נֵעוֹר. כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, עֲשֵׂה כְּמוֹ הַצְּבִי, שֶׁהִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל . שָׁמַע רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר, אִם עֶלְיוֹנִים [פּוֹסְקִים] עוֹסְקִים בַּבַּיִת, וַאֲנִי יוֹשֵׁב בַּחוּץ?! בָּכָה. שָׁמַע רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, וַדַּאי שְׁכִינָה בַּחוּץ, מִי יֵצֵא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ, אִם אֲנִי אֶשָּׂרֵף - [כְּחוֹל] לֹא אֶשָּׂרֵף, שֶׁהֲרֵי הַשְּׁכִינָה מִחוּץ אֵלֵינוּ. שֶׁתִּכָּנֵס הַשְּׁכִינָה, וְתִהְיֶה אֵשׁ שְׁלֵמָה. שָׁמַע קוֹל שֶׁאוֹמֵר: עֲדַיִן לֹא נִסְמְכוּ הַסּוֹמְכִים, וְהַשְּׁעָרִים עֲדַיִן לֹא הֻתְקְנוּ, וּמִקְּטַנֵּי [וּמֵאָהֳלֵי] הַבְּשָׂמִים שֶׁל עֵדֶן, שֶׁכָּעֵת הוּא. לֹא יָצָא רַבִּי אֶלְעָזָר . יָשַׁב רַבִּי חִיָּיא, בָּכָה וְנֶאֱנַח. פָּתַח וְאָמַר, סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים. נִפְתַּח שַׁעַר הַפַּרְגּוֹד, לֹא נִכְנַס רַבִּי חִיָּיא. זָקַף רַבִּי שִׁמְעוֹן אֶת עֵינָיו וְאָמַר, מִזֶּה נִשְׁמָע שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לְמִישֶׁהוּ בַּחוּץ, וְאָנוּ בִּפְנִים?! קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן. הָלְכָה הָאֵשׁ מִמְּקוֹמָהּ עַד מְקוֹם רַבִּי חִיָּיא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נִיצוֹץ אוֹר הַקְּלִיטָה בַּחוּץ, שֶׁל הַמַּפְתֵּחַ וְאָנוּ כָּאן בִּפְנִים?! הִתְאַלֵּם פִּיו שֶׁל רַבִּי חִיָּיא . כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס פְּנִימָה, הוֹרִיד אֶת עֵינָיו וְלֹא זָקַף רֹאשׁוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ, קוּם הַעֲבֵר יָדְךָ עַל פִּיו, שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ בָּזֶה, שֶׁלֹּא רָגִיל בּוֹ. קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וְהֶעֱבִיר יָדוֹ עַל פִּי רַבִּי חִיָּיא. פָּתַח פִּיו רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר, רָאֲתָה עֵינִי מַה שֶּׁלֹּא רָאִיתִי. הִזְדַּקַּפְתִּי שֶׁלֹּא חָשַׁבְתִּי, שֶׁטּוֹב לָמוּת בְּאֵשׁ שֶׁל זָהָב טוֹב שֶׁדּוֹלֵק . בְּמָקוֹם שֶׁזּוֹרְקִים שְׁבִיבֵי אֵשׁ לְכָל עֵבֶר, וְכָל שְׁבִיב וּשְׁבִיב עוֹלֶה לִשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁבְעִים מֶרְכָּבוֹת, וְכָל מֶרְכָּבָה נִפְרֶדֶת לְאֶלֶף אֲלָפִים וְרִבּוֹא רְבָבוֹת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְעַתִּיק הַיָּמִים שֶׁיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא, וְהַכִּסֵּא מִזְדַּעֲזֵעַ מִמֶּנּוּ לְמָאתַיִם וְשִׁשִּׁים עוֹלָמוֹת . עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם עִדּוּן הַצַּדִּיקִים, עַד שֶׁנִּשְׁמָע בְּכָל הָרְקִיעִים, וְכָל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וְכֻלָּם בִּזְמַן אֶחָד, תְּמֵהִים וְאוֹמְרִים: זֶהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שֶׁהָיָה מַרְעִישׁ הַכֹּל, מִי יָכוֹל לַעֲמֹד לְפָנָיו. זֶהוּ הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתֵחַ פִּיו לְהַתְחִיל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, מַקְשִׁיבִים לְקוֹלוֹ כָּל הַכִּסְאוֹת וְכָל הָרְקִיעִים וְכָל הַמֶּרְכָּבוֹת, וְכָל אוֹתָם שֶׁמְּשַׁבְּחִים אֶת רִבּוֹנָם . אֵין פּוֹתְחִים וְאֵין מְסַיְּמִים, כֻּלָּם נִמְצָאִים, עַד שֶׁלֹּא נִשְׁמָע (שֶׁיִּשְׁתַּמֵּעַ) בְּכָל הָרְקִיעִים שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה פִּתְחוֹן פֶּה. כְּשֶׁמְּסַיֵּם רַבִּי שִׁמְעוֹן לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, מִי רוֹאֶה אֵיזֶה שִׁירִים? מִי רוֹאֶה אֵיזוֹ חֶדְוָה שֶׁמְּשַׁבְּחִים לְרִבּוֹנָם? מִי רוֹאֶה אֶת הַקּוֹלוֹת שֶׁהוֹלְכִים בְּכָל הָרְקִיעִים? כֻּלָּם בָּאִים בִּשְׁבִיל רַבִּי שִׁמְעוֹן וְכוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לִפְנֵי רִבּוֹנָם, מַעֲלִים רֵיחוֹת שֶׁל בְּשָׂמִים שֶׁל עֵדֶן עַד עַתִּיק הַיָּמִים, וְכָל זֶה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן .
| |
|
|