פרשת תולדות

ספר בראשית פרק כה (כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהֹוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהֹוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:

אָמַר רִבִּי אַחַא בַּר יַעֲקֹב, תָּא חֲזֵי, (בוא וראה) מַה כְּתִיב, (מה כתוב) וַיְּעְתַּר יִצְּחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא. אָמַר רִבִּי אַחָא מִפְּנֵי מָה הִיא עֲקָרָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּצֶּר הָרָע אֵינוֹ נִמְצָּא בְּכֹחוֹ בָּעוֹלָם, וְעַל כָּךְ אֵין נִמְצָּא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה זוּלָתִי בַּתְּפִלָּה, מַה כְּתִיב, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. כֵּיוָן שֶׁמִּתְעוֹרֵר יִצֶּר הָרָע, נִמְצָּא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה.

הסבר: הצדקת רבקה אימנו, כבר היתה בהנהגות העולם הבא, היא הייתה ללא יצר רע בכלל, ואומר הזוהר כי היצר הרע הוא הדוחף את האדם לקיים פריה ורביה, ומכין שלא היה לרבקה יצר רע, הייתה כמו עקרה.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין הָעוֹלָם הַזְה לְאוֹתוֹ הַזְּמַן, (העולם הבא) וְעוֹד דְּהָא קְרָא קָאֲמַר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד. אָמַר רִבִּי אַחָא, כָּךְ הוּא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר לֵיהּ לְהַהוּא עִנְיָינָא דְּצָּרִיךְ לְזַוְּוגָא, וְלָא לְכָל שַׁעְתָּא דִּיהֵא תָּדִיר עִם בַּר נָשׁ כְּמוֹ כְּעָן, דְּאִיהוּ אִשְׁתַּכַּח תָּדִיר וְחָטָאן בֵּיהּ בְּנֵי נָשָׁא, אֶלָּא לְהַהוּא זִוּוּגָא בִּלְחוֹדוֹי, הַהִיא, וְאִתְעֲרוּתָא אִתְעֲרוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֶיהֱוִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל לו) וַהֲסִירוֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. מַהוּ לֵב בָּשָׂר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לֵב לְהוֹצִּיא בָּשָׂר וְלֹא לְדָבָר אַחֵר.

תרגום: אמר רבי יוסי, אם כן מה הפרש בין העולם הזה לעולם הבא, ועוד שהמקרא אומר שהקב"ה עושה, אמר רבי אחא כך הוא הקב"ה יעורר את הענין ההוא (היצר הרע) הצריך לפריה ורביה. ועוד, היצר הרע לא יהיה עם האדם תמיד כמו עכשיו שהוא נמצא כל הזמן ומחטיא בני אדם, אלא יהיה רק לצורך הזיווג, והתעררותו תהיה על הקב"ה בלבד, ככתוב , (יחזקאל לו) וַהֲסִירוֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. מַהוּ לֵב בָּשָׂר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לֵב לְהוֹצִּיא בָּשָׂר (תולדה,תינוק) וְלֹא לְדָבָר אַחֵר.

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה בִּרְכָאן אִתְבָּרֵךְ יַעֲקֹב, חַד דְּאֲבוֹי, בְּהַהוּא עֲקִימוּ, וְרָוַוח כָּל אִינוּן בִּרְכָאן. וְחַד דִּשְׁכִינְתָּא דְּבָרִיךְ לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד הֲוָה אָתֵי מִלָּבָן, דִּכְתִיב, (בראשית לה) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יַעֲקֹב. וְחַד, דְּבָרְכֵיהּ לֵיהּ הַהוּא מַלְאָכָא מְמַנָּא דְעֵשָׂו. וְחַד, בְּרָכָה אָחֳרָא, דְּבָרְכֵיהּ לֵיהּ אֲבוּהָ, כַּד הֲוָה אָזִיל לְפַדַּן אֲרָם, דִּכְתִיב (בראשית כח) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְגו'. בְּהַהוּא זִמְנָא דְּחָמָא יַעֲקֹב גַּרְמֵיהּ בְּכָל הַנֵּי בִּרְכָאן, אָמַר, בְּמַאן בִּרְכָתָא דְּמִנַּיְיהוּ אֶשְׁתַּמֵּשׁ הַשְׁתָּא. אָמַר, בַּחֲלָשָׁא מִנַּיְיהוּ אֶשְׁתַּמֵּשׁ הַשְׁתָּא, וּמַאן אִיהוּ, דָּא בַּתְרַיְיתָא, דְּבָרְכֵיהּ אֲבוּהָ, וְאַף עַל גַּב דְּאִיהִי תַּקִּיפָא, אָמַר, לָאו אִיהִי תַּקִּיפָא בְּשָׁלְטָנוּתָא דְהַאי עַלְמָא כְּקַדְמָאָה. אָמַר יַעֲקֹב, אֶטּוֹל הַשְׁתָּא דָא וְאֶשְׁתַּמַשׁ בָּהּ, (קס''ו ע''ב, קע''ב ע''ב) וַאֲסַלֵּק כָּל אִינוּן אָחֳרָנִין לְזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לִי וְלִבְנָאי בַּתְרָאי. אֵימָתַי, בְּזִמְנָא דְּיִתְכַּנְּשׁוּן כָּל עַמְּמַיָא לְאוֹבָדָא בָּנַי מֵעַלְמָא, דִּכְתִיב, (תהלים קיח) כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַּם סְבָבוּנִי וְגו'. סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים וְגו'. הָא הָכָא תְּלָתָא, לְגַבֵּי תְּלָתָא דְּאִשְׁתָּאֲרוּ. חַד, אִינוּן בִּרְכָאן קַדְמָאי דְּאֲבוּהָ. תְּרֵין, אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תְּלַת, אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ הַהוּא מַלְאָכָא.: תרגום: ראה כמה ברכות התברך יעקב – אחד מאביו יצחק במרמה והרוויח את אותן ברכות, ברכה של השכינה (וגם ברוך יהיה), וגם ברך אותו הקב"ה כאשר חזר מלבן ככתוב (בראשית לה) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יַעֲקֹב, ואחד שברך אותו המלאך של עשו (שנלחם איתו במעבר יבק כל הלילה), וברכה נוספת שברך אותו יצחק כאשר ירד לפדן ארם, ככתוב (בראשית כח) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְגו', בזמו ההוא ראה יעקב את עצמו בכל הברכות (ברוח קודשו ראה גם את הברכות העתידיות), שאל את עצמו באיזה ברכה אני אשתמש (להינצל מלבן ומעשו), אמר אשתמש בברכה החלשה מכולם וזו הברכה שקיבל מאביו בסוף – ((בראשית כח) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ), ואפילו שהיא ברכה תקיפה, אמר אינה תקיפה בשלטונה של העולם העליון כבכרות הקודמות לה (אל שדי היא בספירת היסוד, ברוך היא בספירת הכתר), אמר יעקב אקח עכשיו את זו ואשתמש בה, ואשמור את כל האחרות לזמן שאני ובני נצטרך להם, מתי? בזמן שכל העמים יתאחדו ויתכנסו לאבד את בני מהעולם, ככתוב (תהלים קיח) כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַּם סְבָבוּנִי וְגו'. סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים וְגו'... הסבר: הברכה היא שפע רוחני כפי שפע גשמי בעולם הזה שאפשר לשמור אותו ולהוריש אותו, כך גם השפע הרוחני הבא כתוצאה מברכה – יעקב אבינו, אב בני ישראל, קדוש ועליון, השלם באדם שמסר נפשו הרבה פעמים למען יבנה את בית ישראל – ולמרות כל הצרות שהיו לו לא חשב על עצמו, הסתפק במועט ושמר את כל רכושו הרוחני והגשמי עבור צאצאיו לימים שלפני הגאולה האחרונה.

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי:

כבר ידעת, כי רבקה באה לתקן לחוה, ובראותה תוקף כח הגבורות הבאים מצד יצחק, ביושבו עם באר לחי רואי, וחפר הבאר שהיה אטום כי עקרה היא, כי אז ויעתר ויחתר לו ה', עשה לו חתירה באותו באר, ואז ותהר רבקה אשתו. ובראותה תגבורת הדינין שבקרבה, אמרה אם כן למה זה אנכי, כי ראתה כי אין צד תקון בא על ידה, כי אדרבה היה מתחדש עון הקליפה, וקין היה חוזר להתגבר, ורוצה להרוג את אחיו בבטנה, דכתיב ויתרוצצו הבנים בקרבה, לשון ריצוץ מוח, ולכן אמרה אם כן למה זה אנכי, ותלך לדרוש את ה'. ואז נאמר לה כי לא תירא, כי ממעיה יפרדו איש מעל אחיו זה לקדושה וזה לקליפה, ואח"כ ולאום מלאום יאמץ, וכל צד התערובת שעירב אדם הראשון בנשמות, כלם ישובו לקדושה, ויתפרדו כל פועלי און, ואז ישאר יבש כעץ בלא קדושה כלל. ואח"כ רב יעבוד צעיר, ויתבטל כחו מן העולם, אם כן תיקון גדול הוא לה, כי אז יתוקן עון קליפתה וזוהמת הנחש, ותוכל לומר קניתי איש את ה', בזמן שיוציא יקר מזולל:

זוהר פרשת תולדות דף קלד/ה ע''ב/א – תורה קדושה

כַּד בָּעָא לְמִבְרֵי אָדָם אָמְרָה תּוֹרָה קַמֵּיהּ, אִי בַּר נָשׁ יִתְבְּרֵי, וּלְבָתַר יֶחטֵי וְאַנְתְּ תִּידוּן לֵיהּ, אַמַּאי יְהוֹן עוֹבָדֵי יְדָךְ לְמַגָּנָא, דְּהָא לָא יֵיכוּל לְמִסְבַּל דִּינָךְ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא אַתְקִינַת תְּשׁוּבָה עַד לָא בָרָאתִי עַלְמָא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעַלְמָא בְּשַׁעֲתָא דְּעֲבַד לֵיהּ וּבָרָא לְאָדָם, אָמַר לֵיהּ, עַלְמָא עַלְמָא, אַנְתְּ וְנִימוּסָךְ לָא קָיְימִין אֶלָּא עַל אוֹרַיְיתָא. וּבְגִין כָּךְ בָּרָאתִי לֵיהּ לָאָדָם בָּךְ, בְּגִין דְּיִתְעַסַּק בָּהּ. וְאִי לָאו, הָא אֲנָא אַהֲדַר לָךְ לְתֹהוּ וָבֹהוּ וְכֹלָּא בְּגִינֵיהּ דְּאָדָם קָיְימָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה מה) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. וְאוֹרַיְיתָא קָיְימָא וּמַכְרְזָא קַמַּיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דְּיִתְעַסְּקוּ וְיִשְׁתַּדְּלוּ בָּהּ וְלֵית מַאן דְּיַרְכִין אוּדְנֵיהּ.

תָּא חֲזֵי, כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא אִיהוּ קִיֵּים עַלְמָא, וְקִיֵּים כָּל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא עַל תִּקּוּנֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, וְלֵית לָךְ כָּל שַׁיְיפָא וְשַׁיְיפָא דְּקָיְימָא בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ, דְּלָא הֲוֵי לְקֳבְלֵיהּ בְּרִיָה בְּעָלְמָא. דְּהָא כְּמָה דְבַר נָשׁ אִיהוּ מִתְפַּלִּיג שַׁיְיפִין, וְכֻלְּהוּ קָיְימִין דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין מִתְתַּקְנִין אִלֵּין עַל אִלֵּין וְכֻלְּהוּ חַד גּוּפָא, הָכִי נָמֵי עַלְמָא, כָּל אִינוּן בְּרִיָּין כֻּלְּהוּ שַׁיְיפִין שַׁיְיפִין, וְקָיְימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְכַד מִתְתַּקְנָן כֻּלְּהוּ, הָא גוּפָא מַמָּשׁ. וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דְאוֹרַיְיתָא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא שַׁיְיפִין וּפִרְקִין, וְקָיְימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְכַד מִתְתַּקְּנָן כֻּלְּהוּ, אִתְעֲבִידוּ חַד גּוּפָא. כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל דָּוִד בְּעוֹבָדָא דָּא, פָּתַח וְאָמַר, (תהלים קד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנְךָ.

בְּאוֹרַיְיתָא אִינוּן כָּל רָזִין עִלָּאִין חֲתִימִין דְּלָא יָכְלִין לְאִתְדַּבָּקָא, בְּאוֹרַיְיתָא כָּל אִינוּן מִלִּין עִלָּאִין, דְּאִתְגַּלְּיָין וְלָא אִתְגַּלְּיָין, בְּאוֹרַיְיתָא אִינוּן כָּל מִלִּין דִּלְעֵילָא וּלְתַתָּא, כָּל מִלִּין דְּעַלְמָא דֵין, וְכָל מִלִּין דְּעַלְמָא דְאָתֵי בְּאוֹרַיְיתָא אִינוּן, וְלֵית (דף קלה ע''א) מַאן דְּיַשְׁגַּח וְיָדַע לוֹן, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (תהלים קו) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ.

תרגום: כאשר רצה (הקב"ה) לברוא אדם אמרה התורה לפניו, אם אדם יברא ואחר כך יחטא ואתה תדון אותו, מדוע שמעשי ידייך יהיו לגנאי?, הרי הם לא יוכלו לסבול (מידת) דינך, אמר לה הקב"ה, הרי התקנתי (מידת) תשובה לפני שבראתי את העולם, אמר הקב"ה לעולם בשעה שעשה אותו וברא את האדם, אמר לו: עולם עולם אתה ומנהגך לא קיימים אלה על התורה, ובגלל כך בראתי אדם בתוכך, כדי שיתעסק איתה (עם התורה), ואם לא, הנה אני מחזיר אותך לתהו ובהו, והכל קיים בגלל האדם, ככתוב ישעיה מה) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. והתורה קיימת ומכריזה לפני בני האדם, כדי שיתעסקו וישתדלו בה, ואין מי שמרכין אוזנו.

בוא וראה כל מי שמשתדל בתורה, מקיים את העולם, ומקים כל מעשה ומעשה על תיקונו כפי שצריך, ואין לך כל אבר ואבר שקיים בבן אדם שאין כנגדו ברייה בעולם. כפי שהאדם בנוי איברים איברים, וכולם קיימים דרגה על דרגה ומתוקנים לאלו על אלו וכולם הם גוף אחד, ככה העולם, כל הבריות בעולם הם האיברים של העולם ומתקימים זה על גב זה וכולם מתוקנים אלו לאלו עושים גוף אחד, כיום שהסתכל דוד המלך במעשה זה פתח ואמר תהלים קד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנְךָ.

בתורה כל הסודות העליונים חתומים ולא יכולים להידבק, בתורה כל המילים העליונות שגלויים ושלא גלויים, בתורה כל המילים שלמעלה ושלמטה, כל המילים של העולם הזה וכל המילים של העולם הבא נמצאים בתורה, ואין מי שמשגיח וידע אותן, ובגלל זה כתוב תהלים קו) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ.

בכה ר"ש וגעא. פתח ואמר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. אורייתא אורייתא נהירו דכל עלמין כמה ימין ונחלין ומקורין ומבועין מתפשטי מנך לכל סטרין מנך כלא עלך קיימי עלאין ותתאין נהירו עלאה (בדא) מנך נפקא. אורייתא אורייתא מה אימא לגבך אילת אהבים אנת ויעלת חן (גבי) עילא ותתא. רחימין דילך מאן יזכי לינקא מנך כדקא יאות אורייתא אורייתא שעשועים דמארך מאן יכיל לגלאה ולמימר סתרין וגניזין דילך בכה ואעיל רישיה בין ברכוי ונשק לעפרא:

תרגום: בכה רבי שמעון (בר יוחאי), ואמר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד., תורה תורה, אור כל העולמות, כמה ימים וכמה נחלים ומעיינות מתפשטים ממך לכל עבר ממך הכל, עלייך קיימים עליונים ותחתונים, האור העליון ממך יוצא. תורה תורה מה אומר לגבייך, איילת אהבים את, ויעלת חן לעליונים ולתחתונים, רחמים שלך מי יזכה לינוק ממך כראוי, תורה תורה, שעשועי אדונייך, מי יכול לגלות ולומר סתרייך וגנזייך, בכה והניח ראשו בין ברכיו ונשק לעפר.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, .... וְתָא חֲזֵי, בְּגִין דְּאִתְמְשַׁךְ עֵשָׂו אֲבַתְרִיהּ דְּהַהוּא נָחָשׁ, אָזִיל עִמֵּיהּ יַעֲקֹב בְּעֲקִימָא, כְּנָחָשׁ דְּאִיהוּ חַכִּים, וְאִיהוּ אָזִיל בְּעֲקִימוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ג) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוֹם וְגו', חַכִּים. וְעוֹבָדוֹי דְיַעֲקֹב לְגַבֵּיהּ הֲווּ לֵיהּ כְּנָחָשׁ, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ לְעֵשָׂו בַּתְרֵיהּ דְּהַהוּא נָחָשׁ, וְיִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא עִמֵּיהּ בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וְתָנִינָן, בָּא לְהָרְגְּךָ, אַקְדִּים אַנְתְּ וְקַטְלֵיהּ. כְּתִיב, בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו דְּאַשְׁרֵי לֵיהּ לְתַתָּא, בְּהַהוּא עָקֵב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כח) וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, דְּשַׁוֵּי יְדוֹי עַל הַהוּא עָקֵב לְאִכַּפְיָא לֵיהּ.

תרגום: ובוא וראה בגלל שנמשך עשו אחרי הנחש ההוא (הנחש הקדמוני), הלך איתו יעקב בעוקם, כנחש שהוא חכם והולך בדרך עקומה ומפותלת כאמור בראשית ג) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוֹם וְגו', (הכוונה – חכם), ומעשה יעקב לגביו היו כמו הנחש, כיון שנצרך לשימוש זה למשוך את עשו אחרי הנחש, ויפרוש ממנו (מיעקב), ולא יהיה לו חלק איתו בעולם הבא, משנה שאומרת "הבא להרגך השכם להורגו", כתוב בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו, שאחז אותו למטה בעקב, ככתוב (בראשית כח) וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, ששם ידיו על עקב עשו להכניע אותו:

הסבר: יעקב איש תם יושב אהלים, לשון תם – מלשון שה תמים – שה מושלם ללא מום ופגם, כך יעקב אב שבטי יה, מושלם ללא הפכים יש בו כל הניגודים ככלים לשימוש לתכליתו, אינם חלק ממידותיו, הוא יכול להכניע רשע בשימוש ברשעות או לרמות את עשו ואת יצחק, ואת לבן, וכל זה בעשיית שימוש במידות של אויביו, כפי אביו יצחק – יכול להושיט צווארו להישחט ללא תזוזה כי הוא מושלם יודע להשתמש במידת מסירות נפש, כמו אברהם – עבד ה' גם אם כל העולם אומר לו אתה טועה, הוא משתמש במידת הגבורה נגד כל העולם ומנצח, כי הם שלושת הקדושים העליונים, מרכבת השם יתברך מושלמים במידותיהם – התהלך לפני והיה תמים – תהיה שלם, הרבה מבינים את "תמים" מלשון הגוים "נאיבי" (טמבל), ולא היא, תמימות בעבודת השם היא ללמוד את דרכי השם על כל פרד"ס דרכי התורה, לשלוט בידיעות העליונות והתחתונות, למסור נפש ולדעת את התכלית, לא להידבק במידות המקולקלות – כן לעשות בהם שימוש מושכל לעבודת השם, כפי יעקב היודע את אויבו הנחש, לומד אותו ואז תוקף אותו בתחבולתיו, ואז הנחש מחוסר אונים "בוכה" כפי עשו. וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:

ספר בראשית פרק כה (כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים:

דאמר רבי שמעון, מאי דכתיב (בראשית א כא) ויברא אלהי"ם את התנינים הגדולים, דא יעקב ועשו, ואת כל נפש החיה הרומשת, אלין שאר דרגין דבינייהו, ודאי אתעביד יעקב חכים לקבליה דההוא חויא אחרא והכי אצטריך. ובגין כך בכל ירחא וירחא חד שעיר, בגין לאמשכא ליה לאתריה, ויתפרש מן סיהרא, וכן ביומא דכפורי לאקרבא ההוא שעיר, ודא בחכמה לשלטאה עליה, ולא יכיל לאבאשא, דכתיב (ויקרא טז כב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה, ואוקמוה דדא עשו דאיהו שעיר, וכלא בחכמה וברמאות לגביה, מאי טעמא, משום דכתיב (תהלים יח כז) ועם עקש תתפתל, בגין דאיהו חויא בישא, עקים רוחא, חכים לאבאשא, אסטי לעילא ואסטי לתתא, ובגין כך ישראל מקדמין וחכמין ליה בחכמה בעקימו, בגין דלא יכיל לאבאשא ולשלטאה, ועל דא יעקב דאיהו ברזא דמהימנותא, כל עובדוי לגבי דעשו, בגין דלא יהב דוכתא ליה לההוא חויא לסאבא מקדשא, ולא יקריב לגביה, ולא ישלוט בעלמא. ועל דא לא אצטריך ליה לאברהם לאתנהגא בעוקמא, ולא ליצחק, בגין דעשו דאיהו סטרא דההוא חויא עד לא אתא לעלמא, אבל יעקב דאיהו מאריה דביתא, איבעי ליה לקיימא לקבליה דההוא חויא, דלא יהיב ליה שלטנותא כלל, לסאבא בי מקדשא דיעקב, ועל דא אצטריך ליעקב יתיר מכל בני עלמא, ובגין כך ישראל קדישין אתברירו חולק עדביה דקב"ה, דכתיב (דברים לב ט) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו:

תרגום אמר רבי שמעון מהו הכתוב בראשית א כא) ויברא אלהי"ם את התנינים הגדולים, הם יעקב ועשו ואת כל נפש החיה הרומשת, הם המדרגות בינהם, יעקב נעשה חכם כנגד הנחש הקדמוני, כי נצרך לכך, וכן בכל חודש וחודש שעיר אחד, למשוך אותו למקומו ויפרד מהשכינה, וגם ביום כיפור להקריב אותו שעיר וזאת בחכמה לשלוט עליו שלא יכול לקטרג ככתוב (ויקרא טז כב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה, ודרשו עשו הוא שעיר, והכל בחכמה וברמאות לגביו מהו הטעם ככתוב (תהלים יח כז) ועם עקש תתפתל, מכיון שהוא הנחש הרע, עקום ברוחו, חכם להרע, מסיט למטה ומסיט למעלה, וזאת הסיבה שישראל מקדימים ומתחכמים לו בחכמה העקומה, כדי שלא יוכל להרע ולשלוט, וזהו שיעקב הוא בסוד האמונה כל מעשיו עם עשו כדי שלא יתן לחלקו של הנחש לטמא בית המקדש של יעקב, שלא יתקרב לגביו ולא ישלוט בעולם, זה לא נצרך לאברהם להתנהג בעקמומיות ולא ליצחק, מכיון שעשו שהוא חלק הנחש עוד לא נולד בעולמם, אבל יעקב שהוא בעל הבית ( בית יעקב - השכינה) נצרך לזאת כנגד הנחש הקדמוני, שלא ליתן לו שליטה בכלל לטמא המקדש, וכל זאת נצרך ליעקב יותר מכל בני העולם, כי ישראל הקדושים נברר חלקם שהוא הקב"ה, ככתוב (דברים לב ט) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו: נחלקו הרע והטוב לשתי כוחות שהיו אחוזים זה בזה עד לידתם של שני אחים, עץ הדעת טוב ורע, עשו איש יודע ציד, איש העשיה והמחקר של הגשמיות, של תאוות העולם הזה, של כפירה בעולם הבא ובבכורה, של "אני ועוצם ידי", בכוח הזרוע והחרב צד לעצמו מנעמי חיי הגשם ומניח לחיי הרוח, לעומתו יעקב איש תם, מלשון שלימות שלם בכל מעשיו ללא צדדים של טוב ורע, ללא הפכים פיו וליבו שווים, הוא משתמש בכל הכלים שהקב"ה מזמן לו לתכלית שהיא "ישב אהלים", אהלי תורה וידיעת השם, בניית עולם הנצח, בניית בנו בכורו של הקב"ה "ישראל" שהיא התכלית שעבורו ברא הקב"ה עולמו, שלימות שאין בה הפכים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שיחד הם "עץ החיים", יעקב אבינו עפ"י פירוש זה השתמש בכלי המרמה והתחבולה להשגת הבכורה והברכה, לאה ורחל והוצאת 12 שבטי יה מידי הקליפה, מידי לבן, הוא יעקב נקרא המבריח (ספר שמות פרק כו (כח) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה:) מהקצה של הטומאה אל הקצה של הקדושה כפי שאמר בזוהר חלק ב דף קעה/ב תנא, אמר רבי שמעון, והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, דא הוא יעקב קדישא שלימא, כמה דאוקימנא דכתיב (בראשית כה כז) ויעקב איש תם ישב אהלים, יושב אהל לא כתיב, אלא ישב אהלים, תרי, דאחיד להאי ואחיד להאי, אוף הכא כתיב והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, דאחיד להאי ואחיד להאי. נשנה, אמר רבי שמעון בר יוחאי, והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, זה הוא יעקב הקדוש השלם, כמו שדרשנו ככתוב (בראשית כה כז) ויעקב איש תם ישב אהלים, יושב אהל לא כתוב, אלא ישב אהלים, שניים, אחוז בזו (בינה) ואחוז בזו (מלכות), וגם כתוב והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, אחוז בזו ואחוז בזו.

עד כאן לשונו הקדושה, ואנחנו בע"ה נדרוש ונגיד כי עיקר עבודתו של יעקב השלם הוא להוציא את הקדושה שהיא חלקו מהטומאה שהיא חלקו של עשו, ולכן יעקב נקרא "מבריח", משמע לוקח בעורמה את ניצוצות הקדושה מהטומאה ומעבירם לקצה העליון של הקדושה ולכן נקרא הבריח התיכון, וזהו משל כפי מבריח מגבול לגבול, יעקב מסתכן כאשר נכנס לתוך עולם הטומאה, משתמש בכלים שמונחים בעולם הטומאה (מרמה, עורמה, אחיזת עיניים, כפי שמעיד יצחק אבינו בספר בראשית פרק כז (לה) וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ:) כדי להוציא את הנפש השבויה, השכינה הקדושה, ניצוצות הקדושה מידי נחש, עשו, כי זה הנחש הוציא במרמה ובשקר את הקדושה מאדם וחוה ובא יעקב לקחת בחזרה מה ששיך לקדושה שהיא חלקו מעשו שקיבל על עצמו להיות מרכבה לטומאה, ואזי גם צריך להבריח אותם לארץ הקדושה, לעולם הנצח המובטח לכל זרע יעקב.

האדם הגשמי הוא שמקשר ובוחר לאיזה מחנה להשתייך, חלקו או כולו, בחלקו קשור לעולמות הטומאה כשלשלת עד אין תכלית, ובחלקו לקדושה עד אין סוף, וזהו מהותו של היצר הטוב והיצר הרע, זה מושך למטה ושמאלה וזה מושך למעלה וימינה, זה רחמה של רבקה אמנו בספר בראשית פרק כה:

(כא) ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו:

(כב) ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה':

ויתרוצצו הבנים בקרבה בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת הה"ד (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת הה"ד (זה הכתוב) זורו רשעים מרחם:

זהו הברור המוחלט והראשוני בין הקדושה הטהורה והשלימה – יעקב, לבין הטומאה השלימה – עשו.

הקו המקשר בין יעקב ובין עשו הינו "קליפת נוגה", שהיא הגבול בין הקדושה לטומאה, היא אינה קדושה ואיה טומאה והיא גם זה וגם זה, כפי לשון ארמית שיש בכוחה להכנס לטומאה לאסוף ניצוצות קדושה ולהעבירם ללשון הקודש למקום הקדושה, כפי האוכל שאוכלים שיש בו גם קדושה וגם פסולת, היהודי המהלך על קו זה, והבחירה שלו לאן לנטות!.

(כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:

נולדו השניים שהם תוצאת אכילת פרי עץ הדעת ועונשו בספר בראשית פרק ג (טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב:

בעולם הזה ההפוך, מתגבר הנחש על האדם, הטומאה למעלה, שולטת ברוב האנושות והקדושה למטה, וממקומה הנחות לכאורה היא עולה ובוקעת את מסכי הטומאה ומכניעה אותה, כי על פי השכל הגשמי נראה כי עם ישראל הוא המנוצל, הנדכה, המושפל ושאר העמים מרימים ראש כביכול דורכים על ישראל בעקבם, אך אלו היודעים דרכה של תורה וברור ניצוצות הקדושה מתוך הטומאה מבינים כי ישראל לוקח בחזרה את ששייך לו מכח המתנה והברכה אשר ברך הקב"ה את אברהם אבינו, הלקיחה היא סבל בעולם הגשמי והמתכלה לעלות את הקדושה למקומה בעולם הרוח שהיא רוחו של ישראל, הנצחי. זה שלימד אותנו יעקב אבינו, בתחבולות, בצדקה בחרב ותפילה להציל את השכינה משביה, להוציא הבכורה והברכה מיד הנחש, במסירות נפש, עד שיעלו מושעים בהר ציון לשפוט את הר עשו.

(תהילים כה) (יד) סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:,

(תהילים קיא) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'...:

כאשר מתבונן האדם ומגלה זעיר מחכמתו יתברך, מתמלא יראה לנוכח גדלותו של הבורא יתברך, וזה שאמר ראשית חכמה היא היראה, כאשר ההתבוננות היא ברצון אמיתי להדבק בקונו, לדעת אותו ואת רצונו ממני. יעקב אבינו, צורתו כצורת אדם הראשון, יעקב המשלים את המרכבה העליונה לקב"ה, קו האמצע, תפארת, אמת, נולד הבן של הקב"ה שממנו יבנה ישראל, כפי שאמרו ישראל עלה במחשבה, ראשון ואחרון למעשה, שההשלמה של ישראל תהיה סוף לעולם המעשה, עולם התיקון שכל תכליתו לבנות את ישראל, הזוהר הקדוש שממנו ניבנו הצדיקים שהיו לישראל בכל הדורות, כפי שהעידו על רשב"י שהוא ראש הצדיקים בגן עדן, וכל ההולך בדרכו זכה למדרגות של "צדיק", ודרכו היא חיים על פי הזוהר, מסירות נפש ללא גבולות, לבטל את ה"אני" ולקיים את התורה הקדושה ללא הבחנה בפרטות, ברצונות הבהמיים, בתאוות החיים הגשמיים שאין בהם ממש, לקיים את החיים הרוחניים השלמים, וזה נקרא להיות ישראל, שלימות ואחדות עם בורא עולם, לעשות רצונו כרצונך בכל הכלים הנמצאים עפ"י דרך התורה הקדושה וכפי שהורו לנו רבותינו ב"שולחן ערוך" במשנה וגמרא, זוהר וקבלה ובספרי המוסר.

ספר בראשית פרק כו (טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד:

עם ישראל הקדוש, אוסף ניצוצות הקדושה בכל פיזורן, בתחילה אבותינו, אברהם, יצחק מכניס את אשתו לבית אבימלך כמו סוכן סמוי הבא לאסוף ראיות כנגד הפושעים, כך היא שרה במצרים ורבקה בבית אבימלך, לאחר שמיפתה את מקומן של הניצוצות יוצאת בחזרה ליצחק וביחד הם מעלים את חלק השכינה הנמצא שם, ואז הם מתעצמים בכח השכינה ומרוקנים את הטומאה מהקדושה עד חורבנה המוחלט, כך אברהם אבינו במצרים שיצא ברכוש גדול, כך יעקב מלבן, כך בני ישראל שרוקנו את מצרים ביציאתם, וכך בכל הגלויות שעם ישראל נכנס לשם כנרדף מפני הגויים, או מפני הרעב, מוצא את ניצוצות הקדושה ובורח מהמקום עם הקדושה, רוחניות הגויים יודעת זאת, מצד אחד הם רוצים לשבות את קדושת ישראל כדי לינוק מהם לחיותם, מצד שני הרי ישראל כ"סרטן" בתוך הגויים, מוציאים בכח התורה את הקדושה מהגויים מרוקנים אותם עד לחורבן, וזה מלחמת הטוב ברע, כי הרע שבה את השכינה את ניצוצות הקדושה, את בת המלך, ועם ישראל הוא ה"חייל" של המלך הנשלח עם כלי מלחמה עצומים להציל את בת המלך משבייה, כל המאורעות שלכאורה "רעים" שעוברים על עם ישראל הם רק גשמיים, הפסד לבוש הנחש, כותנות עור שמוחלפות, כל הייסורים הם ייסורים שהקליפה מייסרת את ישראל שמוציא ממנה את חיותה, התנאים הקדושים ידעו זאת, כפי שאמרו "בואו ייסורים", שע"י הייסורים הגשמיים והנפשיים משתחררת השכינה משבייה. ובימינו הקליפה גוססת, וכמו חיית טרף פצועה היא הכי מסוכנת כי היא משתמשת בכל כוחה ותחבולותיה לקבל חיות ורפואה לגסיסתה, ובתוכה עדיין ניצוצות קדושה, ובתוכה יש שליחי עם ישראל - שרה בבית פרעה ורבקה בבית אבימלך, ויוסף בבור, ואחינו במרתפי הטומאה והתאווה שבויים ומחכים לישועה, ודע לך שאתה שניצלת מלוע הקליפה בכוח אלו שקדמו לך, בכוח תפילתם ומסירת נפשם חייב לאלו הנמצאים בשבי הקליפה, שלא יעלה על דעתך כי יש לך עולם הבא ושכר ללא שתועיל ותציל ותתפלל ותעסוק בתורה למען אלו שעדיין נלחמים את מלחמתך בתוך הטומאה, שתפוסים ואחוזים בציפורני החיה הגוססת, אחינו הנקראים "חילונים", נשמתם זועקת להצלה כי הם חלק מעץ יעקב והעץ לא יהיה שלם בלעדיהם, לכן אזור כח ומח ועשה למענם, בתפילה הזכר אותם בכל ברכה, בלימוד התורה, בקריאת תהילים, פתח להם את מאה השערים של הקדושה כדי שימלטו מציפורני החיה ואז היא תמוג.

________________________________________

זוהר חלק א דף צה/ב

(בראשית כח ג) ואל שדי יברך אותך,

מהו אל שדי ההוא דברכאן נפקן מניה הוא דשליט על כל כתרין תתאין, וכלא מדחלתיה דחלין ומזדעזעין, בגין כך מאן דאתגזר כל אינון דלא קדישין אתרחקן מניה ולא שלטין ביה, ולא עוד אלא דלא נחית לגיהנם, דכתיב (ישעיה ס כא) ועמך כלם צדיקים וגו', (כל אינון דאתגזרו אקרון צדיקים, ובגין כך לעולם יירשו ארץ, דלא ירית האי ארץ אלא ההוא דאקרי צדיק, אוף הכא ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ וגו'):

תרגום מהו אל שדי?, ההוא שהברכות ממנו יוצאות, השם הזה (היסוד) שליט על כל הכתרים התחתונים (כתרים של הטומאה) וכולם פוחדים ומזדעזעין, וכל מי שנמול, כל אלו שלא קדושים מתרחקים ממנו ולא שולטים עליו, ולא עוד אלא שלא יורד לגהנם ככתוב (ישעיה ס כא) ועמך כלם צדיקים וגו' ובגלל זה (ברית המילה) ירשו ארץ, שרק צדיק יורש את ארץ (מלכות, שכינה, תורה שבעל פה), עליהם נאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגו: ובתיקוני זהר דף סו/א וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך, אלין תרין סמכי קשוט, זז מות מן ביתא דאיהי שכינתא, ולא אתקריב לגבה, הדא הוא דכתיב והזר הקרב יומת, ואתוון דמזוז"ת אינון ממש ז"ז מו"ת, ובגין דא מאן דנטיר ברית מילה דאיהו חותמא דיליה, זז מות מניה, דאיהו שטן, יצר הרע, רע, טמא, צפוני, מלאך המות, ולא יתקריב לגביה, ולא ימות על ידיה:

תרגום : וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך, אלו הם שני עמודים (נצח והוד) סומכי האמת (תתן אמת ליעקב, שיעקב נקרא תפארת, ונצח והוד הם תורה שבכתב ותורה שבע פה שעליהן הוא נסמך), זז מוות מהבית שהוא השכינה ולא מתרב אליה, ככתוב "והזר הקרב יומת", ואותיות מזוזת הם ממש זז מות, ובגלל זה כל מי ששומר על ברית המילה (היסוד), שהוא החותם שלה (שם ש"די), זז ממנו המות, שהוא השטן, היצר הרע, טמא, צפוני, מלאך המות, ולא מתקרב אליו וגם לא ימות על ידו:

ומאן דמשקר בברית מילה, הוא משקר בחותמא דמלכא, דאיהו רשים ביה שד"י מלבר ה' מלגאו, מנא לן מהאי קרא משמע, מ"י י"על"ה ל"נ"ו ה"שמימ"ה, רישי תיבות מיל"ה, סופי תיבות הויה, ובודאי מאן דמשקר בברית מילה, אסתלק מניה ה' ושד"י, ושריא עליה שטן דאיהו אל אחר, חויא שריא באתר דהויה מלגאו, וסם מות שריא באתר דשדי מלבר, ודא איהו דאמר קרא את מקדש ה' טמא וכו', אם לא תב בתיובתא, וסביל כמה יסורין:

תרגום: ומי שמשקר בברית המילה, הוא משקר בחותם המלך, שהוא רשום בו שד"י מבחוץ ושם הויה בתוך, מהיכן לנו שזה כך? מהכתוב , מ"י י"על"ה ל"נ"ו ה"שמימ"ה - ראשי תיבות מילה, וסופי תיבות שם הויה, ובודאי מי שמשקר בברית המילה מסתלק ממנו שם שד"י ושם הויה, ושורה עליו שטן שהוא אל אחר, הנחש במקום שהיה שם הויה בפנים, וסם המות במקום שהיה שם שד"י, וזה שאמר המקרא את מקדש ה' טמא וכו' ואם לא שב בתשובה וסובל כמה יסורים וכו':

הסבר: עיקרו של מאמר זה בא להסביר חשיבות מזוזה כשרה בדלתות ושערי ביתו של היהודי, שבכח שמות הקודש המוזכרים נשמרים כל דרי הבית, ובא להזהיר את האדם כי גם בגופו יש שער כניסה ויציאה של קדושה, שזהו מקום ברית המילה, ששם חקוקים בכח מצוות המילה שמות הקודש, ומי שפוגם בברית הרי הוא מטמא את שמות הקודש ומוחק אותם ממש מבריתו ואזי המזוזה הרוחנית ששומרת על נפשו פסולה והוא נתון לכוחות הטומאה שישלטו עליו ח"ו. עיקר המאבק בין כוחות הקדושה והטומאה הם יעקב ועשו, שיעקב זרעו בעפר, והנחש עפר לחמו, יעקב מוציא את זרעו משבי הקליפה, וזו נלחמת על חייה כי העפר (הזרע) הוא מקור חיותה ותעשה ככל יכולתה להחטיא את צאצאי יעקב לשז"ל ח"ו, ולכן חייב האדם לתקן תיקון הברית, לחנך ילדיו לשמירה על הברית, להציל את כל זרע יעקב מהנחש ואז יבוא הכתוב בספר ירמיה פרק ל (י) וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: לאדם שחטא בחטא זה, בין בשוגג, בין במזיד בין ער ובין ישן יעשה חסד לעצמו ולכל הנפשות שנכלאו בטומאה בגלל עוון זה ויעשה תיקון שעיקרו הוא תשובה: וידוי, חרטה וקבלה לעתיד שלא לחטוא עוד, יקפיד על קריאת "שמע על המיטה" בדקדקנות יתרה על כל חלקיה כפי שמופיע בסידורים, בתפילת 18 יכוון בברכת "תקע בשופר..:, כפי המופיע ברוב הסידורים את תיקון שז"ל, יטבול במקווה טהרה ככל יכולתו לפני תפילת השחרית, ויתן צדקה במקום תענית, יעסוק בתורה ככל יכולתו ואז יתוקן פגם זה בע"ה.

________________________________________

דף קמד ע''א – זוהר פרשת תולדות

רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָא אָמַר לְרִבִּי אֶלְעָזָר, כְּלוּם שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ, אַמַּאי לָא אִתְקָיְימוּ בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְאִינוּן בִּרְכָאן דִּבְרִיךְ יִצְחָק לְעֵשָׂו אִתְקַיְימוּ כֻּלְּהוּ.

אָמַר לֵיהּ, כָּל אִינוּן בִּרְכָאן מִתְקַיְימֵי, וּבִרְכָאן אָחֳרָנִין דְּבָרְכֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב. אֲבָל מִיָּד, יַעֲקֹב נָטַל לְעֵילָא, וְעֵשָׂו נָטִיל לְתַתָּא. לְבָתַר כַּד יָקוּם מַלְכָּא מְשִׁיחָא, יִטּוֹל יַעֲקֹב לְעֵילָא וְתַתָּא וְיִתְאֲבִיד עֵשָׂו מִכֹּלָּא, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלְקָא וְאַחְסָנָא וְדוּכְרָנָא בְּעַלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (עובדיה א) וְהָיָה בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְגו'. בְּגִין דְּיִתְאֲבִיד עֵשָׂו מִכֹּלָּא, וְיָרִית יַעֲקֹב תְּרֵין עָלְמִין, עַלְמָא דֵין וְעַלְמָא דְאָתֵי.

תרגום: רבי יוסי בן רבי שמעון בן לקוניא שאל את רבי אלעזר (בנו של רשב"י), האם שמעת מאביך מדוע לא התקיימו ברכות שברך יצחק ליעקב?, והברכות שברך יצחק לעשו התקיימו כולן!

ענה לו, כל הברכות מתקיימות, והברכות האחרונות שברך הקב"ה ליעקב התקיימו מיד, יעקב לקח למעלה (את העולם הרוחני), ועשו לקח למטה (עולם הגשמי, המעשה), כאשר יקום מלך המשיח יקח יעקב את הלמטה ואת הלמעלה ועשו יאבד הכל, ולא יהיה לו חלק ולא זכרון בעולם, כמו שנאמר (עובדיה א) וְהָיָה בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְגו', בגלל שעשו יאבד הכל ?(כמו קש) ויעקב ירש שתי עולמות עולם הבא ועולם הזה.

הסבר: על פי התוכנית המקורית ליצחק ורבקה שני בנים, ללבן שתי בנות, לאה הייתה מיועדת לעשו ורחל ליעקב, עשו בחר בממשלת הטומאה וירד ממקומו בקדושה, מקומו בקדושה מעל יעקב נשאר ריק, לאה בכתה על מר גורלה להינשא לרשע, בכייתה בקעה את כל הרקיעים והקב"ה נענה לתפילתה של תינשא לעשו. עפ"י הסוד – לאה נקראת עלמא דאתכסייא (עולם המכוסה, עולם הבא) לכן נקברה במקום מכוסה – במערת המכפלה, רחל נקראת עלמא דאתגלייא (עולם המגולה, עולם הזה) על כן נקברה במקום גלוי, על פרשת דרכים.

שורש ישראל הוא המקום הרוחני שהיה שייך לעשו, מכיון שבחר במרכבת הטומאה, נותר מקום זה ריק, מעשיו ובחירתו של יעקב גרמו למלאך עשו להלחם על מקומו של עשו כדי שימשיך השפע ממרכבת ישראל לעשו, אולם כוחו הרוחני של יעקב היה כה חזק שהמלאך נכנע ומיד נתן לו את מקומו של ישראל ולכן יעקב נקרא ישראל, וגם מקומו של יעקב שהוא מרכבה לעולם הזה נותר שלו, על כן אומר הזוהר יעקב זכה בשתי עולמות – עולם הבא : ישראל ולאה, עולם הזה יעקב ורחל.