בֹּא רְאֵה, כִּי אַתָּה אָבִינוּ, מִשּׁוּם שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה נִתְקַן וְנִבְרָא בַּדַּרְגָּה הַזּוֹ, וְהָאָדָם נִבְרָא בָּהּ וְיָצָא לָעוֹלָם. כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, שֶׁהֲרֵי אַף עַל גַּב שֶׁבּוֹ קִיּוּם הָעוֹלָם, לֹא הִשְׁתַּדֵּל עָלֵינוּ כְּמוֹ שֶׁהִשְׁתַּדֵּל עַל יִשְׁמָעֵאל, שֶׁאָמַר לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ, מִשּׁוּם שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁהִצְטָרֵךְ לְבָרֵךְ אֶת בָּנָיו, הִשְׁאִיר לַדַּרְגָּה הַזּוֹ לְבָרֵךְ אֶת כֻּלָּם.

 ובספר ישעיה פרק מח

(יא) לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה כִּי אֵיךְ יֵחָל וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן:

(יב) שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי אֲנִי הוּא אֲנִי רִאשׁוֹן אַף אֲנִי אַחֲרוֹן:

(יג) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו:

חכמי ישראל, צדיקי כל הדורות הם שליחי השם להורות דרכו, להורות הלכות התורה, ללמד מוסר, להרבות שלום בין הקב"ה לעמו ישראל.

הקשר שיש כל בן ישראל לקב"ה הוא קשר ישיר, חוט אחד המקשר בין הרוחניות של האדם לבין הקב"ה והם:

גוף לנפש, נפש לרוח, רוח לנשמה, נשמה לחיה, חיה ליחידה - ויחידה לאין סוף ברוך הוא וברוך שמו.

ככל שהאדם מתחבר לפנימיות של עצמו הקשר לקב"ה נעשה הדוק יותר, מאיר יותר ע"י קיום מצוות התורה והליכותיה נעשה האדם כלי לאורו של הקב"ה.

אלפיים שנות גלות - נשתכח הקשר, רוב בני האדם היו צריכים מתווכים, על כן קמו חצרות, חסידויות - בחוץ לארץ זהו צורך הכרחי - שם שולטים שרי האומות הרוחניים - הקב"ה חילק שרים ל - 70 אומות העולם, ובכל מקום שישראל היו נשלטו ע"י אותו שר - זוהי גלות השכינה.

אבל ארץ ישראל היא ארצו של הקב"ה - בספר תהילים פרק קלב  (יג) כִּי בָחַר יְהֹוָה בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ: (יד) זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ.. עיני השם בה מראשית השנה ועד אחירתה. אין כאן שליטה  למלאכים או לשרים - השם לבדו מולך על ארץ ישראל ועל יושביה בהשגחה פרטית מיוחדת.

ספרים רבים נכתבו על מעלתה של ארץ ישראל ועל ההשגחה הפרטית של הקב"ה עליה להבדיל מארצות העמים - שם הטומאה כנאמר במסכת טהרות - אויר ארץ העמים מטמא, עפר ארץ העמים מטמא - ועוד נאמר: כל היוצא מארץ ישראל כאילו אין לו אלוה, פושט את בגדי הקדושה, לובש בגדי טומאה והולך לפרנס את הקליפות - יהודי שיוצא מארץ ישראל משאיר בארץ את רוחו ונשמתו ויוצא רק עם הנפש.

ועוד נאמר על ארצות הגויים  בתלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כה/א

פתח עליה רבי אבא ראוי היה רבינו (רבי יהודה הנשיא – מחבר המשנה) שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה:

רש"י מועד קטן דף כה/א  בבל גרמה לו - שאין שכינה שורה בחוץ לארץ:

רש"י אומר אין השכינה שורה בחוץ לארץ, אין קדושה יכולה להיות בחוץ לארץ.

ישאל השואל בצדק - מה עם כל הצדיקים שהיו בחוץ לארץ - ויענה כי הצדיקים התקשרו בכח נשמתם לארץ ישראל.

אמר רבי נחמן בספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן ז

 כִּי עִקַּר הַנִּסִּים בְּאֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל, כִּי (תַּעֲנִית י.) 'אֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה תְּחִלָּה', וּשְׁתִיָּתָהּ מֵהַתְּהוֹמוֹת, שֶׁהֵם לְשׁוֹן: "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר" (רוּת א), שֶׁעַל דָּבָר נִסִּי תְּמֵהִין הָעוֹלָם.

ובספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן לז

וְזֶה פֵּרוּשׁ: דִּרְשׁוּ ה' עַל - יְדֵי אֵיזֶה חָכְמָה תּוּכַל לִדְרשׁ אוֹתוֹ, הָדַר מְפָרֵשׁ, וְעֻזּוֹ. הַיְנוּ עַל - יְדֵי הַתּוֹרָה, וְלֹא עַל - יְדֵי חָכְמוֹת אֲחֵרִים. שֶׁהֵם סִכְלוּת וָחשֶׁךְ, כְּנֶגֶד חָכְמוֹת הַתּוֹרָה. וְעַל - יְדֵי מָה תִּזְכֶּה לְחָכְמוֹת הַתּוֹרָה, בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד, עַל - יְדֵי צְדָקָה שֶׁל אֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל. כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ (בְּרֵאשִׁית רַבָּה פָּרָשָׁה מ"ד; קֹהֶלֶת רַבָּה סֵדֶר א'): 'אֵין בַּקָּשַׁת פָּנִים אֶלָּא צְדָקָה', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים פ"ה): "צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ". וְאֵין תָּמִיד אֶלָּא אֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל ("שׁוֹחֵר טוֹב" תְּהִלִּים ק"ה וְעַיֵּן "רֵאשִׁית - חָכְמָה" שַׁעַר הַתְּשׁוּבָה פֶּרֶק ו'), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים י"א): "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ":

ועוד רבים המאמרים מיני ים – על מעלתה של ישראל, על הקשר המיוחד שיש ליהודי רק בארץ ישראל לקב"ה ללא מתווכים – ושבחוץ לארץ הוא זקוק למתווכים.

ספר עץ חיים - הקדמת מוהרח"ו זיע"א על שער ההקדמות

אמר הצעיר מעיר. הדל באלפי חיים ויטאל בן לא"א הרב יוסף וויטאל זלה"ה בהיותי בן שלשים לכח תשש כחי ישבתי משתומם. ומחשבותי תמהים. כי עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו. רפואה לא עלתה למחלתינו. אין מזור לבשרנו. ולא עלתה ארוכה למכתינו לחרבן בית מקדשינו. הנחרב זה היום אלף ות"ק וד' (1504) שנים אוי לנו כי פנה היום יום אחד של הקב"ה שהוא אלף שנים וגם נטו צללי ערב שהם ת"ק וד' שנים יותר מחצי היום הב'. וכלו כל הקצין ועדיין בן דוד לא בא. ונודע את אשר ארז"ל כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו. ואתנה את פני לחקור ולדעת מה זה ועל מה נתארך קיצינו וגלותינו. ומדוע לא בא בן ישי. ומצאתי און לי ואנינה בקרבי ולבי דוי. ממאמר א' הובא בס' התיקונים תיקון ל' דף ע"ז ע"ב. וז"ל תנינא כתב וְרוּחַ אלהי''ם מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם (שם), מַאי וְרוּחַ, אֶלָּא בְּוַדַּאי בְּזִמְנָא דִשְׁכִינְתָּא נָחֲתַת בְּגָלוּתָא, הַאי רוּחַ נָשִׁיב עַל אִינוּן דְּמִתְעַסְּקֵי בְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין שְׁכִינְתָּא דְאִשְׁתַּכְּחַת בֵּינַיְיהוּ, וְהַאי רוּחַ אִתְעֲבִיד קָלָא, וְיֵימָא הָכִי אִינוּן דְּמִיכִין דְּשִׁינְתָא בְּחוֹרֵיהוֹן, סְתִימִין עַיְינִין אֲטִימִין דְּלִבָּא, קוּמוּ וְאִתְעָרוּ לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא, דְּאִית לְכוֹן לִבָּא בְּלָא סֻכְלְתָנוּ לְמִנְדַּע בָּהּ, וְאִיהוּ בֵּינַיְכוּ. וְרָזָא דְמִלָּה קוֹל אוֹמֵר קְרָא (ישעיה מ ו), כְּגוֹן קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ וְאֶל מִי מִקְּדוֹשִׁים תִּפְנֶה (איוב ח א), וְהִיא אָמְרַת מָה אֶקְרָא, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר, כֹּלָּא אִינוּן כִּבְעִירָן דְּאָכְלִין חָצִיר, וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה (שם), כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וַאֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, בְּהַהוּא זִמְנָא וַיִּזְכּוֹר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב (תהלים עח לט) לְעָלְמָא, וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְמָשִׁיחַ, וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין דְּיֵזִיל לֵיהּ מִן עָלְמָא וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא, דְּאִלֵּין אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה, דְגָרְמִין דְּאִסְתַּלַּק נְבִיעוּ דְחָכְמָה דְאִיהִי י' מִינָהּ, וְאִשְׁתְּאָרַת ב' יְבֵישָׁה, וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא, וְהַאי רוּחַ דְּאִסְתַּלַּק אִיהוּ רוּחַ דְמָּשִׁיחַ כְּמָה דְאִתְּמַר, וְאִיהוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְאִיהוּ רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עִצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהו''ה (ישעיה יא ב).

תרגום: ורוח אלהים מרחפת על פני המים, מהי רוח? אלא בודאי בזמן שבשכינה ירדה לגלות הרוח הזו נשבה על אלו שעוסקים בתורה, מכיון שהשכינה נמצאת בינהם, וזו הרוח עושה קול, ונאמר עליהם שהם נפולים בשינה בחוריהם, סתומי עיניים אטומי לב, קומו והתעוררו עבור השכינה, יש לכם לב בלא (מחקר?) לדעת אותה והיא בניכם. וסוד המילה קול אומר קרא (ישעיה מ ו) כגון קרא נא היש עונך ואל מי מקדושים תפנה (איוב ח א), והיא (השכינה) אומר מה אקרא? כל הבשר חציר, כולם הם כבהמות שאוכלות חציר, וכל חסדו כציץ השדה (שם), כל חסד שהם עושים לעצמם עושים, ואפילו כל אלו המשתדלים בתורה, כל חסד שעושים לעצמם עושים, בזמן ההוא ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהילים עח ט), לעולם והיא רוחו של משיח, אוי להם שגרמו שילך מהעולם ולא ישוב לעולם, אלו שעשו את התורה יבשה, ולא רוצים להשתדל בחכמה של הקבלה, שגורמים שיסתלק מעיין החכמה שהיא אות י' ממנה, ונשארה ב' יבשה, אוי להם שגרמו לעוני ומלחמה וביזה והרג ואובדן בעולם, וזו הרוח שהסתלקה היא רוחו של משיח כמו שנאמר, והיא רוח הקודש, והיא רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עִצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהו''ה (ישעיה יא ב).

הסבר: קראו דברי תלמידו של האר"י הקדוש, מחבר כל ספרי הקבלה של האר"י, ראו והרגישו בצערו, עיסקו בסודות התורה, בזוהר הקדוש, בתלמוד הירושלמי. תלמוד הבבלי הוא לצורך הגלות, לחוץ לארץ הקודש כפי האמור במסכת סנהדרין דף כד/א נאמר: מאי בבל אמר רבי יוחנן בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד "במחשכים הושיבני כמתי עולם" אמר רבי ירמיה זה תלמודה של בבל: ובמדרש הנעלם מדרש איכה: והאור, זה התלמוד ירושלמי, דנהיר נהורא דאורייתא, לבתר דאתבטל דא, כביכול, אשתארו בחשוכא. דכתיב, במחשכים הושיבני, זה תלמוד בבלי, דאזלין ביה בני עלמא במחשכים:

תרגום: והאור זה תלמוד ירושלמי שמאיר את אור התורה, ולאחר שהתבטל זה, כביכול, נשארו בחשיכה, ככתוב במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמוד בבלי והטעם: שלא מאיר להם טעמי המשנה כהלכה כפי שמאיר לרבני ארץ ישראל. ובתלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פה/א: רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה:

תרגום: כאשר רבי זירא עלה לארץ ישראל ישב מאה תעניות כדי שישכח תלמוד בבלי ממנו.

  אויר ארץ ישראל